אזכרת ה30 יום.
נועמיק שלי.
באזכרת 30 לזכרך לא הצלחתי לקרוא. הקול השתנק ונדם. ממש כמו החיים אחרי השבעה באוקטובר. שמה לך את המילים שלי כאן. 42 יום אחרי לכתך. כי 30, 40 20 או כל יום הוא אותו דבר.
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. שנים ניסיתי לדמיין מה זה אומר. עוד מכיתה ב. ולא הבנתי. עכשיו אני מבינה.
תקופה ממושכת לפני שהייתי אמא ניסיתי לדמיין מה זה להיות אמא. והבנתי, רק שנולדת לא קמצוץ שניה לפני.
שנים שאני עוסקת במחשבות על המוות, מספרת לעצמי שכל רגע וכל שניה העולם יכול להתהפך עלינו, ולא הבנתי מהו. עכשיו אני מבינה.
נועמיק שלי.
30 יום אחרי לכתך, הירח השלים הקפה. השמש זורחת בכל בוקר והפרחים ממשיכים לפרוח.
אבל אצלנו חושך. חושך שהולך ומחשיך, הולך ומעמיק וזה נעשה קשה ותהומי מיום ליום. הגוף לא יודע מנוח כבר 30 וכמה יום והמוח מתקשה להבין את לכתך. את הניגוד הזה בין עוצמת נוכחותך הכה מוארת ועוצמתית, החיות שבך ואהבת החיים שלך לבין לכתך הכה מהיר בשבעה באוקטובר.
היה לנו הכל נועמיק. ואת ידעת את זה. קמנו בבוקר מאושרים, אמרנו תודה, היה לנו אחד את השניה. לא ביקשנו כלום מהחיים האלו מעבר למה שהיה. חיינו חיים מלאים. מלאי משמעות ועשייה, תרומה ונתינה וכל הזמן אמרנו שיותר מזה אנחנו לא צריכים כלום. ככה חיינו.
בעולם שאין בו היגיון וחוקים ונסתרות הם דרכי החיים והמוות לעולם לא נבין. עד יום מותינו. כי אין תשובות ולא יהיו.
ואיך לחיות בלעדייך? אני לא יודעת ולא רוצה לדעת. רק מחכה לחבק אותך חזק חזק וכל יום, כל היום כמהה לזה, חולמת על זה ומרגישה אותך. לא רוצה לחיות בלעדייך.
ב- 30 יום האלו הגיעו המונים. רבים מהם אנחנו מכירים וגם את, ואת חלקם לא הכרנו. מורים שלך, חברות מהצבא, מהמכינה, מדריכים שלך, חניכים שלך. אנשים טובים שבאים ומספרים עלייך. חלקם כותבים לנו, חלקם לא שואלים ופשוט דופקים בדלת. ואואו נועמיק שלי אם רק היית יודעת מה מספרים עלייך. היית חושבת שזו בדיחה טובה, עושה סיבוב חיפוף וממשיכה לדבר הבא. ואני, כל מה שאני רוצה שלא היו מספרים לי סיפורי גבורה ואיזו מבריקה היית וחדה ונועזת ומלאת אומץ עם חוצפה ישראלית בריאה. אני מתפללת שתיהיי הכי הכי רגילה ושתיהיי איתנו ולא יספרו לי סיפורי נועם.
כל כך הרבה יש להגיד עלייך. כל כך הרבה. כי את באמת חד פעמית. אבל על דבר אחד אדבר כאן. על אהבה. את היית ילדת אהבה.
החיבוק שלך תמיד היה כל כך חזק ולעולם לא היית מרפה. אם לא נישקתי אותך מספיק היית מקרבת את הלחי ועושה לי סימן שזה לא מספיק, שאת זקוקה לעוד נשיקות ממני. את הבוקר, הצהריים והלילה הייתי פותחת איתך בבוקר אור ממיש לב אדום ואם חלילה חלילה עניתי לך תשובה בלי לבבות היית בודקת איתי מה קרה, אפילו שהייתי סתם בישיבה והייתי עסוקה. וכמו שידעת לחבק ככה הענקת לסביבה. הענקת לנו ולאחים שלך אינסוף. הענקת לזאק אינסוף. כל פעם שהיית מכינה לו הפתעה, זה היה כל כך מושקע שהייתי שואלת אותך אם אפשר גם להיות חבר שלך?
זה לא רק היה לזאק. אני לא יודעת מאיפה הכוחות או היכולות....אבל תמיד אנחנו המשפחה בראש וסבסבתא והדודות ובני הדודים והחברים והחברות ובמעט שבתות שהיה לך היית יושבת, מכינה 19 בקבוקים עם ברכות אישיות, אחת אחת לצוות מהמכינה שלך. 19 ברכות אישיות ומותאמות אפילו שהיו לך שעות בודדות. אני לא מבינה איך לילדה אחת, בת 19 יש בתוכה כל כך הרבה אהבה.
ואם יום אחד יהיה כאן טוב בפינה החשוכה הזו של כדור הארץ, זה יקרה גם בזכות האהבה.
אומרים לי תחשבי מה נועם היתה רוצה. נועם לא היתה רוצה. נועם תכננה לחיות ובעוצמה. הלו"ז שלה היה מאורגן עד גיל 30 כולל הפרטים הקטנים. בקפידה. אפילו לא תאמינו כמה קטנים. אבל נוכחותך היתה כל כך עוצמתית שאני יודעת בדיוק בדיוק בדיוק איך לחיות לאורך.
את שאר הטקסט נשאיר לבני הבית.
אבל איך עושים את המעבר הזה מלחכות לך שתכנסי בדלת לבין איך חיים לאורך ולא תכנסי בדלת. את זה...אני לא יודעת לעשות.
מחכים לשובם של החטופים ומתפללים על החיילים.
תגובות