אז ככה זה נראה מעכשיו?
לקח לי כמעט שבועיים להסדיר נשימה מאז אותו מפגש שהיה כל כך מרהיב, מרגש ועצוב כל כך. ושאלתי את עצמי....
אז ככה זה נראה? וככה זה ייראה מעכשיו? מפגשי זכרון והנצחה?
הם הגיעו מכל קצוות הארץ. מבקשים אישור מיוחד לצאת מהצבא למפגש הנצחה. של מי? של החברה שפעם היתה. כל כך כל כך היתה. היתה היתה.
חלק מצליחים. חלק נלחמים עמוק ברצועה. חלק המפקדים לא מאשרים. הרבה באים.
אני לא יודעת מה עובר עליהם. אני בעצם בכלל לא יודעת איך זה מרגיש שברגע אחד חברה כל כך חיה, נעלמת ברגע. חלקם חיו שנה יחד. 24/7. חלקם מאז הגן. והופ. נקטפה. חברה. קרובה. אנחנו יודעים איך זה בגיל הזה, לכל החיים וכזה.
כל כך הרבה מחשבה הם נטעו לכבודנו, לכבודם לכבודה ולאורה. זיקקו הכל לכדי, והחליטו לאסוף את השברים של עצמם באמצעות פסיפס לכדי תמונה. בדיוק כמוהם. נאספים מחדש. מודבקים מחדש בתצורה חדשה. עבדו יחד והרכיבו תמונה בוהקת ואופטימית שלה ושל עצמם החדשים. הם גם נטעו עץ ושתלו גינה וכתבו זכרונות על אבנים. ויחד, קיבלנו את השבת, בדיוק כמו שהם נהגו יחד ממש חודשים בודדים קודם לכן - לקבל את השבת. רק הפעם קבלת השבת היתה עצובה עצובה. וחסרה בה.
שעות של בכי קולקטיבי. הצחוקים של הנעורים נעלמו. השבירות של כולם היתה נוגעת ופוגעת ואני עדיין לא יודעת אם זה הם שבורים אם זה לכבודנו ומה זה הצער המשותף הכל כך עמוק הזה. בסוף אדע. ייקח לי זמן אבל אדע.
שרנו יחד. לא מחאו כפיים. והם סיפרו עליה. פרמו לאט לאט את אישיותה וממש כאילו לקחו מכחול וחידדו להם ולנו מה היא היתה עבורם.
הילדה שהיתה מובהקת. לא היו בה עכבות. היא היתה דמות אחת. חדה וברורה בכל מקום. הכירו אותה כמו שאנחנו מכירים אותה. לא שיחקה אותה. לא התייפיפיה. היתה אותנטית על מלא. פיה וליבה היו שווים. וככה, הגישו לנו את החוטים הפרומים של האהבה שלהם אליה. את האור שלה שעכשיו יהיה לאורה ואת העוצמתיית שבה שתלווה אותם בשנים הבאות.
כשהדר הקריאה עליה (שוב) נשנקתי; "תזכרו אותה חיה ובועטת, פלפלית, כמו שהייתה, כמו שהיא עדיין.
לכולם פה יש נועם קטנה בלב, תקשיבו לה, אל תפקפקו בה, היא אמיתית וקיימת, תרגישו אותה תתנו לה להוביל ולהנהיג כמו שהיא תמיד הייתה.
לפעמים זה קצת מבלבל לתהות מה היא הייתה אומרת מציעה, חושבת או מעדיפה אבל אם תקשיבו טוב אתם תצליחו לשמוע בקולה, כמו שלכל אורך חייה שמעו בקולה בכל רגע נתון.
תנו לה לחיות בתוככם, תגשימו את החלומות שלה תקדמו את הערכים שלה, תובילו את מה שהיא האמינה בו".
יצאנו מאותו ערב מלא באהבה שהנוער/אנשים/החברים מלאי האהבה שלה ארגנו, נפעמים, נרגשים ומופרקים גם יחד.
כמה ימים אחרי...התקשר אלי אחד האנשים היותר אהובים עלי בעולם ואמר, את יודעת מה, היה עצוב, קורע לב אבל נטע בי תקווה. תקווה שהילדונת הכל כך צעירה הזו זרעה ונטעה בליבם של כל כך הרבה אנשים. עם זה מה שאני בוחר ללכת.
העליתי חצי חיוך. ושוב נשברתי. כי נשארתי לבד. בלעדיה. אני לא צריכה נטיעות. צריכה אותה. אבל המשפט שאמר לי, היה מקסים.
תגובות