אז מה אם לא יום הזכרון #3.
לאן את הולכת? לחטיבה. תזכירי לי מה זו החטיבה? נו אמא, אלף פעם אמרתי לך - החטיבה של הקיבוץ, התנועה זו התנועה, החטיבה זו החטיבה. אני הולכת לחטיבה.
ומה אתם עושים שם? חיים. מה הסתבכת אמא?
ולאן את הולכת היום נועם? לחטיבה. שוב? ברור. למה שוב? אמא, מה יהיה? חטיבה - מה לא ברור. חיים, משחקים, מבלים, צוחקים, מנקים, מתכננים, נפגשים - כל החברים שלי שם.
נועמיק. 7 חודשים הם לא דיברו. הסכינים בגרון. ההלם, אי ההבנה, ההדחקה, המלחמה, הזעזוע. 7 חודשים הם לא העזו. ואז בן בן ונועה הרימו ת'כפפה ונכנסו ישר לאש. לא הספיקו להם טקסי יום הזכרון למינהם, הם הזמינו את כל החטיבה, בוגרת וצעירה לשיחות אל תוך הלילה. על מי? עלייך. על כאב וגעגוע ומה זה ההעלמות הזו וכמה זה נורא וכואב והולם כמו פטישים ולא נתפס ומה עושים ואיך זוכרים ואיך חיים ומה אלו החיים האלו שרגע אחד חיים וברגע שאחרי לא.
ילדים. כל כך ילדים - ט' - 21. עם מה הם מתמודדים. רבים מהם היו חניכים שלך. ממש כאלו שהדרכת, שדאגת להם שכשלא הצליחו להירדם במחנה הראשון שלהם ישבת איתם עד אמצע הלילה ועזרת והרגעת ודאגת וסידרת. עם אחרים בילית בלופים ברפסודיה בכנרת. כמה פעמים אפשר לנסוע לכנרת הייתי שואלת אותך. חלקם החברים הכי הכי שלך ואיכשהו אין מי שלא הכיר אותך. מי יותר מקרוב ומי פחות. ולכולם זה הלם ושוק וזעזוע ופחד וחרדה ומחשבות טורדניות שלא נותנות מנוח ובעיקר מחשבות שלא יכולות. לתפוס.
עכשיו הגיע העת להתחיל לדבר, לגעת בכאב, להניח אותו על השולחן ולא לחמוק ממנו או להדחיק אותו או לחנוק אותו במעלה הושט.
נועה ובן בן המקסימים והאמיצים הובילו מהלך. ואחרי כל המפגשים האלו שהיו לכולם נועה באה לספר והביאה מכתבים וסיפורים ובדיחות ומחשבות וסיפרה שמאז שפתחו את הנושא, הנוער לא מפסיק לדבר. פשוט לא מפסיק. לדבר, לשתף, לשאול שאלות. ואולי זה צעד ראשוני ואמיץ ממש שהובלת אותו מהמקום החדש שלך כדי לא רק להשאיר את כולם המומים ומיואשים אלא גם מטפלים ומחבקים ואוחזים ידיים. יחד.
לאן את הולכת? לחטיבה. תזכירי לי מה זו החטיבה? נו אמא, אלף פעם אמרתי לך - החטיבה של הקיבוץ, התנועה זו התנועה, החטיבה זו החטיבה. אני הולכת לחטיבה.
ומה אתם עושים שם? חיים. מה הסתבכת אמא?
ולאן את הולכת היום נועם? לחטיבה. שוב? ברור. למה שוב? אמא, מה יהיה? חטיבה - מה לא ברור. חיים, משחקים, מבלים, צוחקים, מנקים, מתכננים, נפגשים - כל החברים שלי שם.
נועמיק. 7 חודשים הם לא דיברו. הסכינים בגרון. ההלם, אי ההבנה, ההדחקה, המלחמה, הזעזוע. 7 חודשים הם לא העזו. ואז בן בן ונועה הרימו ת'כפפה ונכנסו ישר לאש. לא הספיקו להם טקסי יום הזכרון למינהם, הם הזמינו את כל החטיבה, בוגרת וצעירה לשיחות אל תוך הלילה. על מי? עלייך. על כאב וגעגוע ומה זה ההעלמות הזו וכמה זה נורא וכואב והולם כמו פטישים ולא נתפס ומה עושים ואיך זוכרים ואיך חיים ומה אלו החיים האלו שרגע אחד חיים וברגע שאחרי לא.
ילדים. כל כך ילדים - ט' - 21. עם מה הם מתמודדים. רבים מהם היו חניכים שלך. ממש כאלו שהדרכת, שדאגת להם שכשלא הצליחו להירדם במחנה הראשון שלהם ישבת איתם עד אמצע הלילה ועזרת והרגעת ודאגת וסידרת. עם אחרים בילית בלופים ברפסודיה בכנרת. כמה פעמים אפשר לנסוע לכנרת הייתי שואלת אותך. חלקם החברים הכי הכי שלך ואיכשהו אין מי שלא הכיר אותך. מי יותר מקרוב ומי פחות. ולכולם זה הלם ושוק וזעזוע ופחד וחרדה ומחשבות טורדניות שלא נותנות מנוח
ובעיקר מחשבות שלא יכולות. לתפוס.
עכשיו הגיע העת להתחיל לדבר, לגעת בכאב, להניח אותו על השולחן ולא לחמוק ממנו או להדחיק אותו או לחנוק אותו במעלה הושט.
נועה ובן בן המקסימים והאמיצים הובילו מהלך. ואחרי כל המפגשים האלו שהיו לכולם נועה באה לספר והביאה מכתבים וסיפורים ובדיחות ומחשבות וסיפרה שמאז שפתחו את הנושא, הנוער לא מפסיק לדבר. פשוט לא מפסיק. לדבר, לשתף, לשאול שאלות. ואולי זה צעד ראשוני ואמיץ ממש שהובלת אותו מהמקום החדש שלך כדי לא רק להשאיר את כולם המומים ומיואשים אלא גם מטפלים ומחבקים ואוחזים ידיים. יחד.
תגובות