אחים.
אחים.
לפני 25 כשהתחתנתי עם המשפחה, לקחה אותי אם המשפחה (חמותי זכרה לברכה) לשיחת תאום ציפיות לפני החופה והסבירה לי שאחאות זו מטרה.
שאחים הם הכל. דבוקה אחת. יותר חשובים מהורים. להם יש את הקשר הכי ארוך בחיים והם יהיו שם אחד לשני. כתף לכתף.
זו המסורת המשפחתית ואני צריכה להשתלב בתוכה.
הייתי אז קצת יותר גדולה מנועם שלי. לא הבנתי מה היא אומרת לי לעומק, אבל יצאתי למסע של מחקר. התבוננתי על המשפחה שהתחתנתי איתה, למדתי ממנה המון, נדבקתי לנשים מבוגרות ממני שראיתי שם יחסי אחאות מופלאה, חפרתי לחברות שלי שעות של שיחות איך מגדלים אחים כדבוקה וקראתי מלא ספרים על אחאות.
פעם יצא לי לבקר בשבעה. הלכתי לבקר את האמא שאיבדה את בתה. כן כן הזיה.
שאלתי, מה הקסם. איך יצרת את הדבוקה?
והיא נתנה לי עצה;...שנים נתתי להם כסף לגלידה/פיצה/באולינג/סרט.....העיקר שיהיו ביחד בלעדינו ההורים.
אימצתי את המנהג.
נועם היתה חוזרת הביתה. קרן שמש שנכנסת והם היו הולכים יחד. כדבוקה. בלעדינו. שיהיה להם את החברות שלהם.
שיצחקו עלינו ההורים. שיהיה להם את המרחב שלהם. את החיבורים שלהם בלעדינו.
ועכשיו מה?
אחים שכולים.
הלב שלהם מפורר ומנופץ
ואין לי שמץ של מושג איך הופכים להיות אמא של אחים שכולים.
תגובות