אילו יכולתי.
אילו יכולתי, הייתי מכבה את השמש, מייבשת את הים, משטיחה את ההרים, ומעלימה את המזרח התיכון מכדור הארץ, הכל כדי שנועם תחזור אלינו וכדי שלא אפגוש את האנשים המקסימים שפגשנו בדרך מאז אוקטובר המר. נוכח העובדה שנשארתי רק עם האילו ועם המציאות האיומה, האנשים המקסימים שפגשנו בדרך...מהווים איזה מרחב חדש להרגיש בו קצת נורמלית, לברר מה קורה במעמקי נפשם, להדהד את שלי ולשים מראה בכל מיני צבעים במקומות שרק מי שיכול להבין, מבין.
שיחות הוואטצאפ הכתובות והקוליות בינינו אמיצות, חשופות, פגיעות וזועקות לעזרה.
את אחת מהן, חשבתי להניח כאן. השיחה עזרה לי באותם רגעים שהייתי במעמקים. אולי היא תעזור לעוד שכמותינו, ולכן בחרתי לחשוף אותה כאן. ואם היא תעזור למישהו, אז אני ארגיש מידה מסוימת של משמעות, ומשמעות כבר הבנתי, היא השיחה היומית שלי עם נועם שנתנה לי משימה.
נ' : שומעים? יש לי איזה עניין שאני צריכה לברר אתכם.
נ'. חוץ מנ"ט (נ"ט = נועם טריגר, ב"ר, ש"ל) שזה כבר הבנו שכל דבר קטן מטרגט אותנו, אחת לכמה זמן אני צוללת לקרקעית כדור הארץ בעצב עמוק ושחור שקשה לתאר. לא יודעת לשים על זה את האצבע, לא יודעת לתת לזה את המקצב שלו, מתי זה קורה ולכמה זמן, אבל העלטה שולטת.
נ': יודעים להסביר לי מה פשר הדבר?
א': אולי כי הילדה שלך מתה?
ע': מה שהיא אמרה.
נ': תכלס. תשובה הגיונית.
נ': עולה לפסיכו. תמשיכו לקשקש ותביאו תשובות בעוד שעה.
א': אני יכולה לכתוב מגילות על נהר העצב השחור והתת קרקעי. זה מקום מאוד קשה.
נ': ואני מרוב שקשה אפילו לא מצליחה לכתוב.
א': אלמד אותך פעם טכניקה לכתוב כשקשה, אם תרצי.
ע': מהי הטכניקה? אחת שתקועה גם לפעמים.
א': מכירה את טכניקת דפי הבוקר של ג'וליה קמרון?
ע:' זו ששופכים בלי לחשוב על הבוקר??
א': כן, רק שזה לא חייב להיות בבוקר. אני עושה את זה בכל פעם שאני תקועה, שאני בבלאגן רגשי ולא מצליחה למצוא נקודה יציבה בתוכי.
א': הרעיון הוא לקחת מחברת ועט ולהתחיל לכתוב ברצף כל מה שעולה בלי לחשוב, הכי חשוב לא להפסיק את הרצף. אם נתקעים אז פשוט לכתוב "אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב..." או "אני תקוע אני תקוע..." לא משנה מה, העיקר לא להפסיק את רצף הכתיבה. זה לא צריך להיות מנוסח, לא קוהרנטי ואפילו לא קוראים את זה אחר כך (אפשר לגרוס או לשרוף). זה רק יד שכותבת זרם תודעה. ולכתוב לפחות שלושה עמודים. הדבר הזה משחרר חסימות באופן פלאי.
נ': אוקי שומעים? התחברתי שוב, בררתי עם הפסיכולוגית שלי את הנושא. היא הסבירה שלכאב יש חיים משל עצמו. הוא ישות שחיה בתוכנו בתנאי גאות ושפל.
נ': נעים מאוד שפל. תודה שבאת...מתי אתה הולך לרגע?
א': אני מאוד מתחברת לגישה הבודהיסטית שרואה את הכאב (כמו כל הרגשות) כמשהו שעובר דרכנו, אבל לא אנחנו בעצמו. כלומר, "אני לא אדם שמח, אבל עכשיו יש בי שמחה, אני לא אדם עצוב, אבל עכשיו יש בי עצב". כשמצליחים להפנים את התפיסה הזו, הרגשות לא מגדירים אותנו, הם פשוט יודעים להיות וגם לחלוף, בעוד אנחנו נשארים יציבים.
ע': טוב, זה מתקדם לי מידי.
נ': תגדירי יציבים?
א': שכשיש בך עצב, זה מאוד כואב אבל את לא מתערערת ממנו.
נ': וגם....כשמגיע לכם שפל כזה...מניחה שאני לא היחידה...אתם עושים משהו איתו או פשוט ממתינים שיחלוף? אצלי זה יכול לקחת ימים כן?
ע': אני לא אדם עצוב, סתם צריך לגרד אותי עם שפכטל.
א': מישהו מגרד אותך או שאתה מגרד את עצמך?
ע': אני מגרד את עצמי.
נ': קיצר הכל עלינו, כוסאומו. אין מושיע מלבדנו.
איףףף. מעייף הסיפור הזה.
א': סליחה אם אני פילוסופית מידי, אבל עבורי זה ממש עובד. אני לא מתייחסת לכאב או עצב כמשהו שצריך לעבור, אני מבינה שזה חלק מהחיים שלי ואני מנסה ללמוד לחיות עם זה בתוכי.
א': זה מעייף אם נלחמים בזה. אם מקבלים את זה, זה פחות מתיש.
נ': עבורי את לא פילוסופית מידי. אני לגמרי כמוך. התסבוכת שלי...שכשאני כל כך עצובה אני צריכה לתת לזה זמן כי אז אני לא בעשייה אלא רק בשקיעה ויש לי ילדים קטנים מול העיניים שצריכים אמא באיזשהו אופן.
א': אני חושבת שאפשר לנסות לתקשר לילדים את מה שקורה, בסוף זה ללמד אותם על החיים. אפשר להגיד אני ברגע זה עצובה, אני עושה את הדברים יותר לאט, בואו נראה אם מה שאתם צריכים ממני יכול לחכות או שמישהו אחר יכול לעשות אותו. ואם אין ברירה ורק את יכולה לתת מענה באותו רגע, אז אני מאמינה שתמצאי את הכוחות.
נ': עכשיו את רק צריכה שתבואי אלי הביתה ולהגיד את המילים האלו במקומי. יש אצלי נתק. הכאב משתק את יכולת הדיבור.
א': ממוש. אז אולי תדברי איתם כשאת לא בכאב? ובזמן שאת כאובה תעשי להם רק סימן שמוסכם מראש?
וגם, קצת חמלה עצמית לא תזיק. אף אחד מאיתנו לא למד להיות הורה שכול. סבלנות. נלמד.
תודה לכם, אוהבת אתכם, מתי פגישה?
נועמצ'וק גם תוהה??
תגובות