אני מבלה לא מעט בבתי עלמין.

בימים האחרונים אני מבלה לא מעט בבתי עלמין נועמצ'וק (בינינו נועמצ'וק, הייתי עושה זאת גם

קודם. כשהיית שואלת אותי אמא למה שוב הלכת להלוויה הייתי עונה לך שזה חלק מהעבודה שלי וכשהתעקשת כי לא באמת האמנת שזה חלק מהגדרת התפקיד, עניתי לך שהכי חשוב זה לכבד אנשים בשבר הגדול בחייהם), בכל מקרה כרגע זו משיכה טבעית בעולם החדש שלי. מתהלכת בין קברים, לומדת על הנופלים, מקשיבה להספדים, מתאהבת במתים ומרחמת עד עמקי הנשמה על המשפחות האבלות. ככה, תופסת איזו פינה שקטה בין העצים, בוכה מהאמא הקורעת ונקרעת, שמקריאה מכתב לבן או לבת, האמא שתמיד מסתכלת לעבר הכרית על הקבר בו כתוב שמה של בנה כאילו מישהו שם שומע, וליבי מתמלא רחמים על המשפחה האבלה הזו שקיבלה במתנה את הכאב הנורא ביותר שאדם יכול לקבל בחייו לקבור בן או בת בעודם בחיים. אני כל כך מתמסרת למת שלוקח לי דקות ארוכות להבין שגם אני האמא הזו. זה קורה לי גם אם במקרה פתחתי טלוויזיה וראיתי סרט על משפחה אבלה, כאילו אני מסיפור אחר או כמו שגרוסמן כתב, באופן הכי מילולי - זה לא מתקבל על הדעת שאני היא האמא הזו.

וכך אני מתהלכת בין העולמות בלי יכולת להבין שאני זו היא והיא זו אני, קורעות ונקרעות מחבל התבור הזה שניתק מאיתנו, ברגע אחד.

ותשמעי סיפור נועמצ'וק, באיזה חלוץ אחד שהגעתי עם ההורים להר הרצל להכין את משימת ירושלים לשנת בת/בר מצווה של אחותך, התחלנו את היום בהיכל הזכרון. את לא יודעת כמה פעמים סיגל הציעה שניסע לשם השנה ובכל פעם סירבתי...לא רציתי לראות אותך חקוקה על אבן בהיכל זכרון, כמו שאני לא יכולה לראות אותך על מדבקה ולא יכולה עדיין לפתוח סרטונים ולא הודעות קוליות, אותה אמא שלא מבינה שהיא זו אני ואני זו היא. כשפגשתי את השם שלך לראשונה אותן שברי זכוכיות שמדברים עליהם כל הזמן שרפו לי ת'עצמות, אבל הייתי צריכה להחזיק כדי לא לגמור את כל ההורים סביבי, אז התחלתי לצלם את כל המתים שהתאהבתי בהם השנה. ואוו כמה יש כאלו. צילמתי גם את האבן שלך, בחיי שצילמתי, אבל באופן מוזר המצלמה לא קלטה וככה כשהגעתי הביתה עילעלתי בתמונות וראיתי שהתמונה בה את חקוקה על אבן לא נשמרה, רק שאר הגיבורים שעזבו אותנו אצלי בנייד, כי איך אומר גרוסמן באופן הכי מילולי - זה לא מתקבל על הדעת שאני היא האמא הזאת.

הנה תמונה שלך, אם זה היה מתקבל על הדעת, אולי לא הייתי יכולה לשרוד?

נ.ב. אם מי שתלה שמש וכוכבים על העץ ליד הקבר ירצה לגלות לנו יום אחד מיהו, מאוד נשמח, ואם לא זה גם ממש בסדר - אנחנו מודים לך ממש. זה מרגש במיוחד.

לפוסט בפייסבוק