אשמה.

במסע ההיכרות שלי עם הורים ואחים שכולים, (מסתבר שהארץ הזו שלנו כולה שכול) הורים שכולים

בינוניים...היינו כאלו שלא נפרדו מאהוביהם לפני 20 פלוס שנה ולא לפני חודשיים, כאלו של 1-3 שנים ותק, אני למדה בעצב גדול שהתהומות לפני ולפני בני המשפחה שלי עוד רבים ומורכבים. את מגלה בכל פעם עוד רובד ועוד יובל בנהר הקוצף הזה שנקלעת אליו וכרגע זה נראה כל כך עצוב ואפל שאין לזה סוף.

פרק 1; אשמה

לא לימדתי אותה ולא את אף אחד מילדי קרב מגע/קארטה/הגנה עצמית או כל אחד מעיסוקי הז'אנר. היו תקופות שממש הצעתי להם ללכת כי יש בזה סגולות רבות הרבה מעבר להגנה עצמית אבל הם העדיפו לרקוד או ללכת לתנועה או לעסוק בדברים אחרים. גם לא ממש לימדתי אותם שהעולם רע ואכזר ויש בו מפלצות ותתי אדם. ואפילו האמנתי בשלום. ואולי אפילו עכשיו אני מאמינה שלולא הסדרים מדיניים וחתירה לשלום (לא כזה של חום ואהבה ופרחים, אלא כזה שכל צד מבין היטב את הצד השני ושומר על כבוד ההגנה שלו בעוצמה ובכוח ולרגע לא מתבלבל ומפקיר את אזרחיו וחייליו כמו מופע האימים שהוצג לנו) אין לנו זכות קיום.

וגם לא הכנתי אותם לאופציה שיש אפשרות שמפלצות יבואו וירצחו אותם. כלומר נועם לא הלכה להיות קרבית ולוחמת, זה לא היה במכוונות שלה, שאז את מבינה שיש אפשרות כזו שאולי תמותי בקרב. לא אימנתי אותם. לא תודעתית, לא טכנית ולא נפשית. זה לא היה שם. וגם לא נסעתי אליה ב 6:37 שהתחילו הטילים. נכנסתי לממ"ד עם השאר. לא נסעתי להציל את הבת שלי. ואפילו שאבא אחד שנסע ומת, ואפילו שההגיון אומר שאי אפשר היה להציל כי לא היה לזה סיכוי, הרי היא נרצחה כבר עד 7:44 שזה פחות משעה ואנחנו גרים יותר משעה....ואפילו שהיו מלא טילים ומלא מחבלים, כל זה לא משנה כי נתקעתי עם האשמה הנוראית הזו שרובצת עלי ומרימה ראש לא פעם אחת ביום.

כי איזו מן אמא לא מגנה על הילדה שלה. לא עוטפת אותה ונשכבת עליה ומחרפת נפשה עבור ילדיה?

אשמה.

לפוסט בפייסבוק