את, אני והוא אצלך.

את יודעת נועמיק, אתמול נפגשנו אצלך על הספסל ליד הקבר. החלטתי שאם הוא אחד האחראיים

לאסון הנורא שהיה, אז הכי מתאים שנשב ככה שלושתנו – את, אני והוא אצלך. תכלס, למה שיהיה נעים בבית על קפה ועוגיות? אצלך יש משהו חזק ממש וקורע לב.

חברה אמרה לי, השתגעת, לא מספיק את פירורים מהימים האלו, דווקא עכשיו לפגוש אותו? כן עניתי, דווקא עכשיו, בערב יום השואה. הרי מוצב נחל עוז עבר שואה – חלק נטבחו, חלק נשרפו, חלק התחבאו וחלק היו פרטיזנים. זה רעיון מצוין לחבר בין השואה של אז לשואה של עכשיו.

האמת נועמיק, חיכיתי לו שנה וחצי. שנה הוא לחם אז נניח לו. חצי שנה התאפס על עצמו והגיע. רציתי שיגיע, רציתי שיסתכל לי בעיניים ויסביר איך לעזאזל זה קרה לנו. איך לעזאזל נתתי פרח כמוך ובאבחת נשק טבחו בך ככה. איך בך?, איך בחברות שלך? איך בכולם? איך?

תכננתי את הפגישה אחרת לגמרי, שיתפתי את החברות שלי במה אני מתכננת, אבל תכלס כלום ממה שתכננתי לא קרה, ובינינו, טוב שכך. תראי נועמיק, העסק פה בארץ מאוד מאוד מסובך ומסוכסך. המציאות כל כך מורכבת שאין לי אלא לנסות להחזיק אותה מכל הזויות. אנחנו כועסים ללא הכרה על המדינה ועל הצבא, אבל ברגע שפוגשים אותם פנים אל פנים לשיחה משהו בי משתנה ואני מבינה שבסוף בסוף אחים אנחנו. כשבנקודת הקצה, בעולם אחר ב- 6.10 הייתי יכולה להיות חברה ממש טובה שלהם. רבים מהם באמת מלח הארץ; שירתו את המדינה שנים, לא ראו בית כל השנים, חיו בחרדה וביראה שהאויבים שלנו לא יקומו עלינו, עשו הכל כדי שאנחנו נחיה, כדי שנוכל לישון, לטוס לחול, לחיות בעוצמה ועשו את הכי טוב שהם מבינים. איזה מזל נאחס נפל עליהם שזה קרה במשמרת שלהם ואיזה מזל טוב נפל על אחרים שלא היו קשורים לגזרת עזה באותו יום ארור. ואני לא נאיבית בתוכם מסתובבים רבים רבים לא ראויים, שלא לומר דברים הרבה יותר גרועים, יודעת לעשות את ההבחנה מי כן ומי לא.

ואת לא מאמינה, ממש באותה השנייה שעולה בי המחשבה השטותית הזו על המזל הנאחס שלהם, על זה שיושב מולי בן אדם ולא נוחבא, עולה בי הכעס על החפיפניקיות, על הפרטש בכל מקום, על חוסר היסודיות, על ה-יהיה בסדר ועל ה"סמוך" הישראלי, על הקומיבנות, על חוסר התכנון ועל חוסר הירידה לפרטים. על הטיוח, על השמור לי ואשמור לך, על ה"אחי – תעשה טובה ותטשטש עקבות". ואולי זה זועק בי כל כך חזק כי זה ההפך ממך. בול ההיפך ממך. הכי יסודית ומקצועית שיש. הכי בהכל. וככל שאני לומדת את החברות והחברים המתים שלך, אז אני למדה שזה גם ההיפך מהם. כי הקולקציה היפה הזו שעזבה אותנו היתה כל כך יפה, אבל גם כל כך יסודית ואחראית ומעמיקה ואכפתית ונשענת על ערבות הדדית ומחויבות גדולה ואהבה גדולה לארץ הזו ולמולדת.

את יודעת נועמיק, כשכל זה קורה, הפרטש, היסודות רעועים, וכשהיסודות רעועים, אז במקרה קיצון, לא יעזור בית דין העסק נחרב. מגדל הקלפים קורס ברגע ומתרחשת עלינו רעידת אדמה. שואה. זה לא אדם אחד ולא שניים ולא 7. זה שנים של תרבות ארגונית שאיבדה כיוון, של קונספציות, של אי הבנת האויב, של תפיסות שגויות, של יהירות ושל אנחנו הכי טובים. וזה לא חיי בוואקום. זה חי במציאות ישראלית גועשת ורועשת שלא רוצה ולא משכילה להירגע. ואם כולנו רקמה אנושית אחת חיה אז זה עובד תמיד לשני הכיוונים – גם לטוב ולגם לרע ולנורא.

ובתוך כל זה אמרתי לו שאני לא מתבלבלת ויודעת בדיוק מי האויבים של ישראל, הם לא מתוכינו. כאן יש עם שאוחז ידיים. וגם יודעת להוקיר את העבודה החשובה והטובה של מי שכן מקצועי ויסודי ונותן את הנשמה שלו למען האזרחים. מורכבות ילדונת. הכל מורכב.

לכי עכשיו תחפשי את המנהיג הכי הכי שיהיה פה וייקח את העסק הזה שקוראים לו מדינת ישראל/צבא/שב"כ/מוסד ומוסדות ויוביל אותו כמו שצריך קדימה. אישית אני מחפשת מנהיגה. מי לוקחת? חבל שאת לא פה. כל כך חבל.

תראי, ישבנו זמן ממושך. שאלתי שאלות, הוא ענה בפרוטרוט, שיתף בכשלים, נתן את הזווית שלו. התנצל. כל כך התנצל.

נועמיק, אני יודעת לזהות מתי אנשים מיוסרים, כואבים, מתביישים בעצמם, כואבים את כאבך ומתי לא. הוא כן. מאוד. מאוד מיוסר, מאוד מתנצל, מאוד אבוד - איך זה קרה דווקא לו ודווקא במשמרת שלו. גם אין לי באמת תשובות נועמיק כן או לא כלא, מה נכון או מה צריך לעשות. מה הדרך לתיקון או יותר נכון מה הדרך לתיכון (כי אין ברירה אלא לכונן פה משהו חדש) אני לא יודעת. בכלל מאז שנעלמת אני הרבה פחות יודעת, אבל היה לי חשוב שיכיר אותך, שיראה את התמונות שלך, את המורשת שלך, איזה אור שהבאת לעולם ובאיזו דרך אנחנו מנסים להמשיך את האור שלך. שיראה מה קרה למשפחה שלנו מאז ויותר מהכל היה לי חשוב לנסות ולרתום אותו לעשייה מייסרת, כי דרכך היתה "מהלכה למעשה" ולי נגמרה הסבלנות כשרק מדברים, רוצה להתייסר? תתייסר במעשים. יש מספיק מה לעשות. אולי להתייסר במעשים זה עדיף מכלא? בטח לי אין תשובות.

סיימנו את המפגש בכך שהקראתי לו את המכתב שלירי כתבה לך מהשבי, את המכתב שאני מקריאה לך מידי יום כי הוא מספר את הסיפור שלך וחשוב לי שתהני ממנו. הוא שובר את ליבי, אבל הוא מתוק ומיוחד ועצוב ומחזק והכל בו זמנית. אני מקריאה לך אותו, כי בסתר ליבי אני מקווה כל כך ומייחלת שבעצם פעולת ההקראה, לירי המדהימה לא מתייסרת – כי היא ברבור טהור שרק מגיע לו מנוחה לנפש.

הוא בכה בכי מרורים, אני תמיד בוכה כך שזה לא חדש וזהו. הוצאתי אותו עם משימות. מהלכה למעשה.

מה מכאן? זה כבר שלו, אני ניסיתי לעשות פעולה מחברת. לאורך ולזכרך ילדה יפה שלי.

וגם מזכירה לך נועמיק שהמציאות מורכבת ואינה שחור לבן ואינה חד ממדית והמורכבות הזו מחייבת אותי להסתכל פנימה והחוצה לכל הכיוונים ולנסות לחיות איתה ובתוכה ודרכה.

חוץ משני דברים שהם חד חד ערכים, שהחיים בלעדייך הם בלתי, ושחייבים להחזיר את כולם הביתה, כולם, ממזמן.

קורנית דיגיטל המקסימים הזמינו אותי דווקא היום להרצות להם, הגדילו לעשות ושילבו טקס כל כך מרגש בין אז להיום, שזרו הכל מהכל יחד – כי כמו שאמרתי ילדה שלי, הכל כל כך מורכב ומסובך. אז והיום.

אבל תשמעי משהו מתוק שמישהו אמר לי בסוף החיבוקים של ההרצאה...שהוא מאז לא שר התקווה ואחרי ההרצאה פעם ראשונה שהוא שר התקווה. שיחקת אותה. שוב.

לפוסט בפייסבוק