את באמת לא חייבת לסיים את השנה הזו.

את באמת לא חייבת לסיים את השנה הזו. וגם לא לעשות בגרות השנה אמרתי לה. טיל שיוט פגע בך

במרכז העצבים, רוצה להישאר במיטה, מבינה אותך. באמת. ברגע ארור אחד, כמו בקלישאות זו שהיתה לה לחברה הכי טובה, זו שהשלימה אותה, זו שהיתה לה לעוגן ובית נעלמה לה. הן פשוט היו כמו 2 חלקי פאזל; אחת מדברת, אחת מקשיבה, אחת זזה ללא הפסקה אחת נינוחה, אחת בולעת ת'עולם, אחת בולעת ספרים, אחת קונה, אחת מייעצת ומתבוננת, אחת אש, השניה מים. השותפה לטיקטוק, השותפה לריכולים על ההורים, אלו שהרימו אחת את השניה כל פעם שמישהי היתה בנפילה ומה לא קיבינמט. חלקי פאזל משלימים. וחלק אחד נעלם. בלי התרעה מראש. בלי פרידה. עם סרטוני זוועה ואווטצאפ אחד הכותב; אחותי אני אוהבת אותך, לא יודעת מה יקרה.

את באמת לא חייבת השנה לסיים בגרויות. כלום לא משנה כרגע חוץ מהגופנשפש שלך אמרתי לה. נראה לך אמא, לא גוררת אותם הלאה. עושה וזהו. רוב הזמן ישנה, היתה במיטה, התמזגה עם הספרים שלה, מעת לעת הגיחה וסיימה בהצטיינות. איך? מנוע בעירה פנימי? נועם מרחפת ברקע? כוח רצון עז, נחוש ושקט? כשהעולם קורס עלייך אז בגרות כבר לא ממש מרגשת ואז ניגשים ופשוט מצליחים?

לא יודעת. באמת שלא יודעת.

כל החודשים האלו אני מתבוננת עלייה והולכת בדרכה, רואה אותה בקשיבות לכאן ועכשיו, מנקה מעצמה את ציפיות העולם, הקצב המהיר שלו, התובענות שלו ומרחיקה אותו ממנה. פשוט מרחיקה, כי עכשיו זה לא מתאים. וכשמתאים, שמה גז, מגבירה קצב, לוחצת 200 על הדוושה כי לזה היא זקוקה עכשיו. וככה רוקדת את ריקוד החיים המטורף, המקסים והאכזר כאחד ואני מלאת גאווה ומלאת השתאות, התפעמות עד שהלב מתפוצץ ונקרעת לגזרים ממש בו זמנית על מה שהעולם זימן לה קיבינמט.

את לא חייבת לסיים את השנה אמרתי לה. והיא סיימה. בהצטיינות.

והילדה הזו, שחצי מהפאזל של חייה נעלם לה, מתחילה לייצר חיים והאמא שלה גאה בה ואוהבת כמו שרק אמהות יודעות.

לפוסט בפייסבוק