את יודעת נוני?

את יודעת נוני? מאז שאת כבר לא, כל יום טומן בתוכו משהו שאנחנו לא מוכנים אליו, זה מרגש אותנו ומתיש אותי בו זמנית. הכל הפך לגם וגם בעולם החדש ולכן, אני צריכה זמן לשבת לכתוב לך את קורותינו. אבל יותר מהכל רובץ עלי יולי שבפתח ותכף 9 חודשים שאת לא איתנו. 9 חודשים זה הריון וממש ב 9 חודשי העדרך זה החודש בו נולדת. אולי יותר מכל מפחיד אותי זה שיגיע היום בו נולדת ואת כבר לא תגדלי ולתמיד תשארי יפיפיה בת 19, חודשיים ו- 11 ימים. לנצח.

את מכירה אותי נועמצ'וק, אני לא יודעת לשבת ולבהות. כל הזמן בתנועה. אולי יש בי מחשבה מטופשת שחושבת שהתנועה הזו תסיט לרגע את הכאב ותיתן ממנו הפוגה אז אני מתרוצצת בכל הארץ לספר עלייך. לאן שמזמינים אותי אני מגיעה. גם כשזה רחוק. ומספרת עלייך ועל כיבוש המוצב הארור ההוא בשעות בודדות, ועל החלומות שלך. אמאלה כמה חלומות היו לילדה בת 19, חודשיים ו- 11 ימים. ובגלל שאת ואני, שתינו כל הזמן בתנועה (ואת עוד הכפלת כוח ולא נחת לרגע) אז המילים הכי יפות שחודרות אלי אחרי המפגשים האלו שהמפגש הניע אנשים לפעולה. כי מרגש וכזה ודמעות זה סבבה והפך להיות סטנדרט במחוזותינו, אבל עבורך ועבורי אם לא משנים משהו, פועלים במשהו קטן כגדול אחרת, זה לא מספיק לנו, זו תנועת הנפש שלנו – לימוד ומעשה...וכשסיכמו לי במשפט את המפגש שקיימתי עם הצוות ממשרד החינוך היה: "מרגש, עוצמתי, מטלטל ומניע לפעולה", חייכתי בחצי חיוך. כלומר, אני חושבת שלרגעים היה חיוך מלא. מניע לפעולה הם כתבו.

במפגש חיפשתי אותך בקהל. אני תמיד מחפשת אותך בקהל. את לא שם, את תמיד מופיעה מאחורי מצד ימין, מחייכת, חולצה לבנה, טופחת לי על השכם קלות ברפרוף של חיבוק וממשיכה הלאה. אני מנסה לשמוע ממך מה לשפר או אם דיברתי לעניין או אם היית רוצה שאגיד את הדברים אחרת (בכל זאת הם שלך), אבל את לא עונה. רק מחויכת, מחבקת וממשיכה לדרכך.

את יודעת נוני, ולמרות כל התנועה הזו כלום לא דבק בי יותר מ- 0.3 שניות. הכל עדיין נשאר חסר טעם, ריח, צבע והכל הבל הבלים. מסתכלת סביבי, רואה שהכל נשאר אותו דבר, תוכניות תפלות בערוצים המרכזיים, חדשות מיותרות שאין בהן כלום, פרשנים שמדברים את עצמם לדעת, מריבות ברחובות ואנשים שממלאים את זמנם בדיוק באותם חיים של ה 6.10. אולי זה ככה אולי זה לא, בעיקר הבנתי שאני לא יודעת כלום על כלום, אבל המאמצים לחזור לכדור הארץ מפלנטת השכול בה אני נמצאת הם קשים ומורכבים. אין פה תנועה דו צדדית. זה לא שאלו החיים בכדור הארץ יכולים להבין את אלו שחיים על פלנטת השכול. אגב, כנראה בצדק, אני כבר לא זוכרת. יש פה רק צד אחד שצריך להתאים את עצמו לכדור, ואלו אנחנו. וכדי לחזור לחייך ולשמוח ושיהיה לנו משהו מעניין,

משמעותי או מרגש זו עבודה קשה. קשה מאוד.

כשאלוהים ברא את השמים והארץ, ביום הרביעי נאמר ויהיי אור, אני מבינה במוח הלא מסונכרן עם הגוף שלי שכדי להדליק את המתג צריך לעבוד קשה. קשה מאוד. כל יום קצת. לאט לאט, בחמלה עצמית ואני מנסה נוני. נשבעת מנסה. עבורך, עבור האחים שלך ועבור אבא. זה מאוד מסובך. גם להשלים עם העובדה שזהו, שאלו החיים החדשים זה עסק לא פשוט. שלעולם כבר לא יהיה שלם. הבנתי את זה מאוד מהר בהתחלה כשכתבתי שהטוב מאחורי, אבל זה מחלחל לכל חלקי הגוף ומתיישב עמוק עמוק. מבריג עוד קצת בנימים.

והמציאות הרגילה, זו שהיתה פעם, לא פוגשת אותי יותר נועמצוק. הגעתי לשלב בו אני מבינה שאני צריכה ליצור לעצמי עולם חדש. ממש ממציאה אותו כדי שאוכל לנסות ולחיות בתוכו. השבוע כמה אומנים מדהימים מדהימים ואחת שאהבת במיוחד הזמינו אותנו להופעות....וכבר הבנתי שהופעה בשלב הזה לא עובדות, מוזיקה זו התנגשות מול קיר בטון, אז אני ממציאה לי חיים חדשים שאוכל לחיות בתוכם, לייצר בתוכם תנועה שתמלא אותי, ותעזור לאחר.

ונוני, את מוזמנת לעזור כאן. את מוזמנת להגיד לי אמא זו הדרך או בדרך אחרת, את מוזמנת כי בלעדייך זה בלתי נסבל. אז זרקי לי כיוון לפחות.

לפוסט בפייסבוק