באחריותו של אדם לחפש משמעות לחייו

לאחרונה הזדמן לי ללכת את ירושלים ברגל. לעבור ברגליים מתחנה לתחנה; הר הרצל, בואך בית

המשפט, כנסת, שוק מחנה יהודה וקינחתי בכותל. כשהתהלכתי בה, מעבר לכאבי הלב שלי, הרגשתי שהעיר אבלה. אולי ישנן עוד ערים אבלות בארץ, אינני יודעת כי אין בי כוחות להסתובב, אבל ירושלים אבלה. העמודים באבל, המכוניות באבל, הרכבת הקלה באבל. מדבקות מדבקות של מתים ניבטות מכל עבר לצד אוהלי חטופים/הפקרה/פורום תקווה/דין וצדק ועוד ועוד. בעודי צועדת בה הרגשתי שבירושלים נבנתה שכבה נוספת של היסטוריה. ה 7.10 פער פני תהום, יצר שברים עמוקים עמוקים ותזוזות טקטוניות בחברה הישראלית שבלי משים נבנתה שכבה נוספת של הסטוריה בעם שלנו.

מאז שנועם נעלמה לי, היא דוחפת אותי לעשייה בלתי פוסקת כמו עכבר בכלוב שלא יודע את נפשו. על הכלוב כתובים משפטים משפטים ואחד מהם בולט במיוחד: "באחריותו של אדם לחפש משמעות לחייו". זה היה משפט שלך ילדה שלי שהשבוע הבנתי שכתבת אותו ב –7 מקומות שונים בסיטואציות שונות ומשונות (אולי תסבירי לי מה עבר לך בראש?) . המשפט הזה שלך הוא כמו איזה כוח פנימי כאילו מבקש להציל אותי ולמשוך אותי מהמצולות לעשות דברים משמעותיים – אחרת, לשם מה. או אחרת, איך אשרוד כל עוד אני חיה.

חשבתי לעצמי שאם אנחנו האזרחים, מנהלים ומנהלות, מובילים ומשפיעים, קהילות ועוברי אורח לא נשכיל להתבונן על המציאות הזו, לטפל בה, לגעת בה, לעבוד איתה, להצמיח ממנה, השברים ימשיכו להישבר ונדמה שיש כאן הזדמנות לצמיחה ולהצמחה, של כולנו כחברה לצד הכאב הבלתי אפשרי הזה.

מהמקום השבור שלי ובי, ומהיסטוריה הארגונית שלי הבנתי שנכון להנכיח את הסיפור של המציאות הישראלית ולייצר לה כלים ופרקטיקות שנולדו מתוך השבר והניסיון. חברתי לשיר ולימור מבית LINK או יותר נכון הן, ברגישות ונחישות לא ויתרו עלי ולאט לאט אספו אותי לכדי משהו שמזכיר את עברי, אבל מתרגל לדברים החדשים שנולדו בי ואמרו לי בואי, יוצאים מהבית ועוזרים לארגונים, שילוו ברגישות עובדים במשברים, שיעזרו לארגונים שהעסקים יפרחו. גם כי כולנו רקמה אנושית וגם כי כשאוחזים ידיים אז הכל מתחבר להכל.

מפה לשם נולדה הרצאה וסדנא וכלים פרקטים, לצערי כל כך פרקטים וכל כך חשובים של התפקיד של ארגונים בבניה מחודשת של החברה שנושאת איתה שברים שברים.

מנכ"לית, מנכ"לים, Hr, מנהלים מובילים -

זה עבורכם. דברו איתנו.

לפוסט בפייסבוק