בא לך למות?
שאלה קשה לתחילת שבוע.
מעניין מה סטאטוס השואל.ת.
בא לך למות?
אני לא חושבת שיש הורה שמת לו ילד.ה שלא רוצה למות יום יום יחד עם הילד.ה האהוב שלו, שהוא חלק ממנו, בשר מבשרו. כל יום רוצים למות מחדש. ובשום יום היקום לא שואל אותנו מה אנחנו רוצים. ליקום יש דרך משלו, קצב משלו, סדר יום משלו וסדרי עולם משלו. אז מה אם אני רוצה למות? מישהו שואל אותי? לא. וגם למדתי לשים סימן שאלה אחד ענק ענק למה שחשבתי שנכון עד ה- 6.10 לפיו חייתי שמחשבה יוצרת מציאות, והיום אני לגמרי לא בטוחה בזה, כי אולי מציאות יוצרת מחשבה? ואולי הכל ידוע והרשות נתונה? ולמה אני אומרת את כל זה...כי אם אני אייחל למותי, זה לא באמת ישפיע על מותי. לא לדאוג. המוות יגיע כשהוא יגיע בלי שיש לנו השפעה עליו. ולכן, אני צריכה להירגע בעניין הזה, אני יכולה לרצות למות וזה לא ישפיע על מה שיקרה בפועל.
הסתבכתי קצת. מנסה שוב.
נראה לי שבסה"כ אני מנסה לנרמל את עצמי בדבר שכל כך מפחיד אנשים. הרצון למות. בעיני הוא לגיטימי לגמרי, וכשהוא הופך ללגיטימי הוא גם פחות מבהיל פתאום. הרבה לופים של המחשבה הזו מנרמלת אותה והתהליך הוא שזה נעשה פשוט ולא מסובך.
הבעיה כרגע זה לא אם אני רוצה למות או לא, כי זה כאמור לא בידי, אלא מה עושים עם היומיום ואיך לומדים לאהוב את החיים מחדש בזמן שעוד נותר כאן. או אפילו לא לאהוב שזה יעד מעורפל ורחוק אלא להפחית את הסבל היומיומי כי הוא קשה מנשוא ומכאיב בלב ומשפיע לרעה על הילדים החיים. זה ממש ברור למוח שלי שאם אני כבר כאן, כדאי שלא אסבול כל היום ואמצא דרכים להפחתת הסבל, אבל הגוף עוד לא בקצב של המוח. מעניין אם יום אחד הם יסתנכרנו השניים האלו.
נועם לא היתה רוצה שנסבול. אף אחד ממי שהכירה, בטח לא המשפחה האהובה שלה. היא לא השאירה לנו צוואה, לא מכתב ולא דיברנו על המוות בחייה שתוכננו בקפידה עשור קדימה, אבל היא היתה היפוכונדרית קטנה וכל כאב קטן הלחיץ אותה והיא לא היתה טובה בהלחזיק כאב פיזי אז היא בטח לא היתה רוצה שנסבול ביום יום. היא היתה רוצה שנמצה. היא מצתה את החיים במקסימום. אבל כרגע לחיות בלעדיה זה סבל איום.
תגובות