הדיל היה בינינו שאת מדברת ללא הכרה ואני מקשיבה לך.

נוני. הדיל היה בינינו שאת מדברת ללא הכרה ואני מקשיבה לך. מידי פעם אני אומרת משהו, מכוונת,

זורקת מילה לחלל, אבל זה היה המנגנון. את מדברת ואני מקשיבה. מאז שאת לא, אני מוצאת את עצמי מדברת אלייך ללא הכרה ואת. איפה את?

כל הזמן מנסים להסביר לי שמה שנותר זה הקשר עם המתים. תודה באמת.

אז אספר לך סיפור... זוכרת את זוהר שעזבה כאן בכיתה ו? בטח את זוכרת, ילדה יפה כזו וחכמה ממש. הגיעה אלי בדרך לא דרך ושאלה אם מתאים שאבוא לדבר עם הפלוגה שלה בקורס קצינים. עניתי ברור ומצאתי את עצמי מדברת לראשונה עם צוערים שלא הכירו אותך. הגיל הזה שאני עוד לא סגורה עד הסוף מה אומרים לא אומרים בו. שאלתי את שושי ומאטצ' אם הן במקרה באזור ושושי אמרה שכן. אז אמרתי לה בואי. מאטצ' היתה באבט"שים בשומרון.

הם היו 80/20. 80 אחוז בנים, 20 אחוז בנות. כולם יפים. עיניים בוחנות, התנדבו לקורס קצינים. הטובים שבטובים. לא הבנתי באיזה עולם אני שאת לא יושבת איתם. הרי זה ברור כאור יום שאת היית אמורה להיות שם בקורס מהסוג הזה.

על כל פנים המצגת לא עבדה אז ביקשתי מהם לחזור להיות ילדים לרגע ולהעז לשאול שאלות אפילו שהם בקורס קצינים (שם לרוב כבר לא ממש מעזים) ושינסו לשאול מה שהם רוצים. הרגעתי אותם שהם יכולים לשאול הכל כי אני יודעת מהם הגבולות כך שאין מה לחוס עלי.

עוד שאלתי, כמה מהם מכירים אותך? 4 הצביעו, אבל כששאלתי כמה איבדו חבר קרוב במלחמה האחרונה, חצי מהם הרימו ידיים, חצי מהקהל בחדר. את מבינה את זה נוני? תכלס, בטח את מבינה, הם עכשיו איתך.

ואווו כמה שאלו. ממש כמו ילדים; הם רצו לדעת מה היה במוצב לפרטי פרטים, אבל גם רצו להבין את הקונפליקט בו ההורים נמצאים ומה דעתי על הצבא, על הממשלה ועל המציאות הישראלית. אח"כ הם רצו לדעת על השכול ומה קרה וקורה למשפחה ומה קורה להם. אמנם סיפרתי להם את סיפור כיבוש מוצב נחל עוז לפרטי פרטים ונדמה היה לי שעניתי על מרבית השאלות שנשאלו, אבל היה רגע בזמן שהסטתי את הדיון לדבר על השכול. כי בינינו, לדבר על גיבורים, ואריות, ונמרים ועקרבים וכל העניין של הלחימה הזו, בטח מזה יש להם מספיק ובטח מאנשים שמבינים בזה ממש. אני לא האדם הנכון לדבר איתו על גבורה ועוז בשדה קרב. לי היה חשוב שיצאו מהמפגש הזה בתחושה שהם אנושיים.

היה רגע בזמן שבחור מקסים הרים את ידו ואמר שהוא ממש ממש ממש מתנצל ואפילו מתבייש בעצמו, אבל הוא לא מרגיש כלום. הוא מדחיק הכל. מתפקד בראבק, חדור מטרה ויש לו למה, אבל כואב לו ועצוב לו שהוא לא מרגיש כלום. שהוא רובוט. שיימתי לו את מה שהוא מרגיש ואמרתי לו שקוראים לזה מצב חירום פיזי וזה מאוד מאוד שכיח, במיוחד בסיטואציה בה הוא נמצא כחייל שחייב לתפקד. ההדחקה התפקודית הזו יכולה לקחת גם שנתיים (זה לא שאני כזו חכמה או מבינה פשוט הסבירו לי את זה יום קודם אז שלפתי) וברגע אחד אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של הרבה מיושבי החדר ברגע שניתן לזה שם וזה לגיטימי. ממש היה פפפפפפ קולקטיבי של לא מעט שחזר להם האויר ולרגע הרגישו נורמליים.

אחר כך בחורה מקסימה הרימה את ידה ושיתפה שבצבא היא בפוקוס מלא אבל כשהיא יוצאת הביתה המועקה לא עוזבת אותה, מתיישבת לה על החזה והיא הכי מפחדת מהמפגש עם הכאב. מפחדת. אז היא בורחת ממנו ומדחיקה. ודיברנו גם על זה, על למה ממליצים לא לפחד מהכאב ולאפשר לו מקום. סיפרתי לה שמה שקורה לי כשמגיע כאב מפלח זה שממש ב- Back off my mind אני זוכרת שאחרי כל טביעה מגיע חוף. וגם המוח שלה כנראה יעבוד דומה אז שתתן צאנס לפגוש את הכאב. ושוב אנחת רווחה. אויר. כולם לקחו אוויר.

אח"כ הם שיתפו אותי כמה קשה להם לראות את ההורים שלהם בוכים. אפילו שהם כבר גדולים. ממה אתם כל כך חוששים שאלתי? שהם יתפרקו, ענו. זה כל כך מפחיד לראות אותם עצובים הסבירו. הצעתי להם לדמיין שבכי הוא כמו וירוס בטן. כשיש וירוס בטן, משלשלים, הכל יוצא ומבריאים וזה תפקידו של הבכי. הוא לא מפרק את ההורים שלהם, הוא מחזק אותם. וואלה. הם אמרו. ונשמו שוב. הם המשיכו ושיתפו שהם לא יודעים איך לגשת למשפחות של החברים שלהם, וגם כשהם ניגשים אז הם תמיד שוקלים מילים כי הם לא רוצים להכאיב להם...אז הצעתי להם לא להניח הנחות וממש ממש ממש לשאול את המשפחות אם מתאים שייפגשו או לא וכי יש להם סיפורים לספר על החבר המת ושפשוט ייקחו מנועם אומץ ויעשו צעדים. לשבת על הגדר מהצד ולהיחנק עם השיט פחות מומלץ. פשוט תשאלו אותם מה מתאים להם. זה קשה, מביך, מכאיב, אבל אפשרי.

נוני, בגלל שלך היו חלומות גדולים לא יכולתי שלא לדבר איתם על החלומות שלהם ויש להם חלומות גדולים...אבל אף אחד בקהל לא אמר שהוא שואף ללכת לשירות הציבורי (היה שם הייטק, נדל"ן, רפואה, צבא וטיולים בחול) וביקשתי מהם לשקול זאת כי המדינה הזו צריכה להיבנות מחדש באמצעות אנשים איכותים, טובים וחזקים כמוהם שיודעים ויכולים להוביל שינוי וביקשתי שאם מישהו ישנה את מסלול חייו בהמשך שימסור לי ד"ש בעוד כמה שנים כשזה יקרה.

שושי בכתה כל המפגש. בטח ראית, כי היא לא הפסיקה, אבל אני מתארת לי שיום למחרת היא היתה בסדר כי ככה עובד המנגנון.

בסוף הם באו לחבק אותי. גם הבנות וגם הבנים. אני הכי אוהבת את השיחות האינטימיות של הסוף ושאלו שאלות ממש ממש אישיות וראיתי בעיניים שלהם נחישות ורגישות וצורך בהכוונה, נדמה היה לי שהם זקוקים לרועה או רועת צאן. והתחבקנו ממש ממש.

כששאלתי בסוף מה הם לוקחים ממך בכיסים היו להם תשובות יפיפיות, אבל שתיים מהן נגעו בי במיוחד, האחת היתה כשמישהו אמר שהוא חייב לעשות יותר למען משפחות החטופים והשניה היתה שהיא למדה שבניית תקווה היא לא סיסמא על הקיר או חלק משיר אלא עבודה קשה ויומיומיות למיטיבי לכת. ואת הטבת ללכת ולעבוד קשה ובהתמדה עבור הדברים שרצית והאמנת בהם. והרגשתי (שוב) שהם לקחו איתם נועם בכיסים.

את יודעת יפה, הפעם באופן מוזר לא היית במפגש. היית כל הדרך לפני וכל הדרך אחרי אבל במפגש לא היית. הייתי צריכה להיות כל כך מרוכזת להקשיב להם שכנראה חסת עלי ושחררת לכמה רגעים את נוכחותך. כשיצאתי מהחדר שאלתי אותך מה את אומרת? שוב לא ענית, רק חייכת ושמעתי מעט את חצי הצחוק שלך - זה שלעיתים היה מצחיק אותך וזה שלעיתים היה צוחק עלי.

איך בדיוק החלפנו תפקידים שאני מדברת ואת מקשיבה ומה שנשאר זה ניהול הקשר עם הילדה המתה שלי?

לפוסט בפייסבוק