החיים אחרי המוות.
לפעמים אני חושבת שהבנתי את המונח החיים אחרי המוות. החיים אחרי המוות, שלי.
חודשיים לשואה ואני לא מכירה את עצמי בכלל. כל תפיסות העולם שלי קרסו לתוך עצמן. מילים שפעם ממש חייתי לאורן כמו חוסן, שמחה, יצירתיות, לראות את האור, ניסים, צמיחה, הודיה, משמעות, ייעוד, תקווה, כוונות קדימה, חיונית וגם ז'אנר השאלות שהייתי נוטה לשאול אחרים; איך את מרגישה? מה את רוצה, מה דעתך, מה עשה לך טוב? מה מתאים לך? התרגשת?
כל אלו מילים חלולות, ריקות מתוכן ולא רלוונטיות למדינה החדשה בה אני חיה. במדינה החדשה שלי השפה שונה לחלוטין.
במדינה החדשה המילים השגורות בה הן של גהנום, חושך, עצב עמוק. עמוק. עמוק. חיה מתה, חלולה, אין צבע וטעם וגוון. פלטו. קו אחד שטוח שקט וקודר. הכל הוא הכרח והישרדותי. אין למה ואין למה. אין בו חשקים ואין בו רצונות. אין בו חג ואין שמח. אין מזל ואין טוב. אין מי שהייתי. זה כבר לא קשור לכלום. הוא עולם של אין. וגם אין בו מספיק מילים לתאר אותו. כי הנה אני מנסה. ומתקשה.
יש בך זכרון מהמדינה הקודמת בה גרת, שכולם סביבך בכוונות מאוד מאוד טובות. כוונות טהורות עם רצון כן ואמיתי לעזור אבל את מרגישה בודדה ושכלום ממה שאומרים לך הוא לא שלך יותר. לא ששולחים לך שירים עם אור ותקווה, לא שאומרים לך אל תשברי, לא שאומרים לך תיהיי חזקה, לא שמנסים לדחוף לך ניסים, לא שאומרים לך יהיה בסדר, לא ששולחים לך תמונות שקיעה לא אורות מהבהבים ולא פנסים. כל הטקסטים האלו זו, כבר שפה זרה. קול מן העבר. שמתחיל להיות קול מן העבר הרחוק.
ובמקביל, התחושה שגם נועם לומדת עכשיו עולם חדש. עם כללים משלו ושפה משלו, ודרכים משלו ואמונות משלו ורגשות משלו והתנסויות משלו ושתינו חיות כרגע בעולם חדש אחרי המוות. וכאמא שלה, זה בלתי אפשרי כמעט לתת לה ללמוד את זה לבד בלי להיות איתה ברגע ולתמוך בה כשהיא נופלת או כשקשה לה.
החיים אחרי המוות.
מעטפת המטפלים שלי מסבירים לי שאוסיף את המילה עכשיו. כי כל התחושות האלו. הן בכאן ועכשיו. אז לכבודם אני מוסיפה את המילה העכשיות הזו למרות שאני במדינה חדשה שאיננה קשורה למילה עכשיו.
שיהיה.
ניסיתי להתחמק מהידיעה הבוקר צה"ל הותיר לפרסום. לא הצלחתי. זה קרה.
תגובות