החלטות.

החלטות .

שומעת ילדונת? זוכרת שאמרתי לך שמאז שנעלמת לנו לא הצלחנו להוציא מפינו שום החלטה גדולה כזו? נגיד: הבית הזה יהיה שמח/אנחנו בוחרים בחיים/אנחנו ניהיה מאושרים/לא ניתן לחמאס לנצח (כבר הפסדנו) /בוחרים באור ולא בבור וכל מיני משפטי השראה שהפכו עבורי לעיסה דביקה? זוכרת ממיש. אז זהו, שכבר 631 ימים חלפו (החטופים לא חזרו, המלחמה נמשכת) וזה לא השתנה. הכי רחוק שלנו היה שאנחנו לא נחרב לאחים שלך את החיים חוץ ממה שהחיים חרבו להם ואני חושבת שבזה אנחנו מצליחים לא רע.

אנחנו מאפשרים להם להמשיך להיות מי שהם ומה שהם במלוא עוצמתם ולא חוסמים אותם בדבר למרות משקל ההדף שהתווסף לחיים שלנו.

את יודעת נועמיק, אני חושבת על זה לא מעט ושואלת איך זה יכול להיות ולמה זה לא משתנה אצלי, למה אני לא מצליחה לקבל החלטות משמעותיות כאלו עם כותרת, אז נדמה שהתשובה השטחית לדבר שבמצבי אני לא יכולה לקחת על עצמי משכנתא של התחייבות שתבוא לי אח"כ בריבית דריבית (אבל הבטחת אדוה...או הבטחת אמא) והתשובה מתחת לפני הקרחון היא שהדרך חכמה מההולכים בה, ממילא. ואם הדרך חכמה ממני ואני רק הולכת במדבר הזה, סוללת דרכים בארץ לא סלולה, אז על מה יש לי להתחייב? אעשה כמיטב יכולתי. והיכולות שלי, אמאלה ואבאלה, התכווצו לגודל של גברת פלפלת והמיכל הענק שהיה לי פעם נשאר צנצנת קטנה.

אנחנו בסוף יוני נועמצ"וק. יוני את בטח זוכרת. זה החודש הזה בשנה שההורים גם מאוד רצוצים ומתים שהחופש הגדול יגיע כי יש חו"ל ברקע והם לא יצטרכו להביא לעוד מסיבת סיום אבטיח חתוך או בורקס כי לא הספיקו לתפוס את העמודה של המים או של החד"פ, אבל בחודש הזה הם גם נורא שמחים ומתרגשים – על הסיומות ועל ההתחלות החדשות של הילדים שלהם שיגיעו בקרוב. הם מלאי גאווה בכל טקס, במיוחד בטקסים המשמעותיים האלו שמסיימים חטיבה או תיכון או איזה טירונות או קורס בצבא.

השנה יוני קצת השתבש ובמקום סיומות קיבלנו איראן...אז הגענו לסוף יוני בואך יולי, ובכל זאת החליטו לא לוותר על סיום י"ב נועמצוק.

עזבת את אחותך כשהיא סיימה י' ועכשיו היא מסיימת י"ב. רק מלכתוב את השורה הזו עיני הופכות מטושטושות מדמעות, הזרמים שורפים את הגוף והגרון. שוב הגרון.

אני לא צריכה להזכיר לך מה זה י"ב בקיבוץ. לא שאני יודעת איך זה י"ב בעיר, אבל איזו שנה מהחלומות זו היתה לך....ליקקת את האצבעות. היה בה המון וגם כמה וכמה מופעי סיום ולקינוח ברצלונה. אז עוד חשבתי שלגדול בקיבוץ זה ואוו אחד גדול. גם את. מאז הלכת כלום לא דומה למה שהכרת. לא בבית ולא בשום מקום.

אם אני רגע פותחת סוגריים כדי להמחיש לך איך כלום לא דומה לכלום, איזה בוקר אחד הגעתי לבריכה. מכר אחד (שגם את הכרת) שאל אותי – נו לכמה זמן הגעת? כמה בריכות את עושה? מה המהירות? מעלה דופק?. הוא תפס אותי לא מוכנה כי הייתי איתך באיזו מחשבה וכמו חייזר מארץ החייזרים עניתי לו.... מה? הגעתי לנסות להקל מעט על כאבי הלב, אומרים שמים עוזרים טיפה לכאבים, אין לי מושג על איזה דופק אתה מדבר וכמה בריכות אני עושה. הוא כל כך נבהל שקפץ מיד לבריכה. את מבינה נועמצוק – כלום לא דומה למה שהכרת. סגרתי סוגריים.

אז גם י"ב של אחותך לא דומה למה שהיה לך. היא לא דומה כי אתן שונות. מאוד שונות, כל אחת ברבורה בדרכה, אבל לה התווסף שק של אלפי טונות לסחוב איתה. והילדה הזו, שאת הכרת הכי הכי טוב וידעת את מנגנוני ההפעלה שלה ואת דרכי ההשפעה עליה באופן גאוני, עשתה את כל הדרך הזו בלעדייך. שיאאלה נועמיק, את לא יכולה לדמיין איזו התמודדות נדרשת כאן. ואיזו ילדה היא (זה דווקא ידעת) ואיזו פלא היא ואיך היא נופלת וקמה ונופלת וקמה ולא מוותרת ומנסה ונבעטת וקמה שוב, ודופקת את הראש בקיר על זה שאת לא כאן ואז שוב אוספת כוחות מהתחתית וקמה כעוף החול. והלוואי הלוואי הלוואי שהיא תחוש ולו מעט מהגאווה שאני חשה כלפיה. והלוואי הלוואי הלוואי נועמיק שהיא תאהב את עצמה ולו בגרגר מכפי שאני אוהבת אותה.

ועכשיו טקסים נועמצ'וק וכל הזמן אני שואלת את עצמי איך עוברים את זה. איך חיים את העצב והשמחה הזו בו זמנית. את ההעדר שלך והשמחה עליה. ויש פה אינסוף טריגרים, אינסוף שמטיסים אותי היגון שאולה. מספיק שכותבים בקבוצת הורים הודעה דומה להודעות שכתבו בקבוצת הורים שלך ומשאית בטון דורסת אותי. אבל עם כל הטריגרים, לרגע זה קרה מה שלא קרה עד כה - החלטתי ילדה שלי. פעם ראשונה שהחלטתי.

בסיום הזה שלה אני הולכת להיות אמא של עופרי, אמא (זהו, רק אמא. לא אמא שכולה) לאחות שכולה. אני אאסוף את עצמי, אמצא כוחות ואהיה שם עבורה. קודם כל היא.

קיבלתי את ההחלטה הזו כבר לפני כמה שבועות. היא מפרחת וקשה, היא מתישה ממש, אבל אני מתאמצת ממש עבורה. עושה ככל שיכולה.

תראי נועמצוק. החל מהשבוע יחלו כמה מופעי סיום לאורך החודש הקרוב. לכולם יגיעו האחים. לכולם כולם כולם. היא הילדה היחידה בשכבה שמתה לה אחות במלחמה. (חמסה חמסה על כל השאר) יש כמה יתומים מאמא או מאבא ויש כמה כאלו שהאחים שלהם לוחמים וזהו. אנחנו אחוז קטן וחריג. כל השאר מעולם הרגילים. לא פשוט להיות חריגים, ואחותך תצטרך למצוא את הדרך גם ליהנות מהסיום שלה, לזקוף גב, להיות גאה וגם לנכוח עם העדרך.

דעי לך נועמצ'וק, שאנחנו ניהיה שם עבורה כמו חומת בטון בצורה, נפזר עליה שקי אהבה כי עכשיו זה הזמן שלה.

ואת נועמצוק, תעשי טובה, תיהיי אחות, תפזרי עליה מלמעלה רסיסי אבקת קסמים ממך. בבקשה תיהיי עבורה.

ממיש מה השאלה? ברור שאני אהיה איתה. אני כל הזמן איתה ואתכם.

צודקת ילדה שלי, מה השאלה סתם כתבתי את זה כביטוי. תצטרפי אלינו במעטפת האהבה הזו ובאיחולי ההצלחה.

לראשונה, קיבלתי החלטה.

לפוסט בפייסבוק