הסיירת.
נועם שבת.
הסיירת.
שומעת ילדונת, ביום ראשון השבוע נחתה בבתנו שקית מחנות "הסיירת". אותה חנות שמוכרים בה ציוד לקראת גיוס.
ל"סיירת" הלכנו יחד. אמא ובת בכורה, מתרגשות שתינו לקראת השלב הבא. נסענו מרוגשות שהצלחנו לייצר לנו יום כיף מרכישת ציוד לצבא. עינך זרחו, תלתלייך נצנצו והלכת מרוגשת ונחושה אחרי המוכר שהציע לך 3 חלופות לבחירה.
כתמיד, ידעת מה את רוצה, לא התלבטת ארוכות, העמסנו שקיות מלאות כל טוב והמשכנו לדרכינו.
אז עוד לא ידעתי שהמוות יארוב לנו ממש שלושה חודשים אחרי מעבר לפינה.
לשקית לא היה ריח ולא טעם, לא קול של רימונים וגם לא מראה מחבלים. היה לה לוגו של "הסיירת", חנות לציוד צבאי. בתוכה היה תיק רחצה, גופיות צבא, בקבוקון לניקוי הנעליים ושעון זהב.
שעון זהב.
חלקיק שניה עבר בין מראה שעון הזהב לעילפון. אותו השעון שהיה לך על היד כשהמפלצות בזזו. המפלצות שגם רצחו, גם לא הצילו כשיכלו להציל (ויכלו להציל!) ואז הוסיפו למפלצתיות ובזזו כל מה שהיה עלייך ועליכן. איך נולדו יצורים כאלו. איך?
המעבר מחיוך אוהב לעבר אחותך, לישיבה מבוחלת על הכיסא, לשכיבה על הספה לא לקח יותר מ 2 דקות. כל הניסיונות העצומים לגייס כוחות עבורה כשלו וברגע אחד כל המערכות קרסו. סה"כ 3 שעות בה האימה השתלטה, רק שבאותו רגע ממש בו אני רוצה להיות עבורה, אני מאבדת שליטה.
ככה נראית פוסטראומה.
בהמשך השבוע ילדונת, הסעתי את אחיך ללשכת הגיוס. אותה לשכה, אותו מקום. לשנינו התהפכה הבטן. לא כביטוי, התהפכה באמת. הכנתי את עצמי לבאות. כבר הכרתי את התגובות ושוב ביקשתי להיות לו חזקה, תומכת, מעודדת, ממש הכנה מוקדמת.
ושוב קריסת מערכות.
האימה.
החודש אחותך תגיע לגיל בוא תישארי לנצח. לנצח בת 19. או במילותיה שלה; השנה אנחנו תאומות.
הייתן אמורות להיות בשלב בו את מסבירה לה איך מסדרים את המדים, מה עושים בבקו"ם, איך מסדירים תרופות בצבא, מה עושים כשהמפקדים צועקים עלייך, להתלבט איתך על המשך הדרך, להתקשר אליך כשקשה, לצחוק איתך כשהכל כבר יותר מידי, לנסוע איתך להופעות, לשאול אותך באיזה מניות את משקיעה, להבין איך מסדרים את הגומיות בנעלים ומה זה הגלח"צ הזה למען השם. הכל היה אמור להיות. אבל בעוד חודשיים וקצת מהגיל שלה, כבר לא תיהיי.
האימה.
במציאות אחרת בכלל לא הייתי חושבת עלייך, אלא רק עליהם, זה הימים שלהם. הייתי מתרגשת איתם וחוששת איתם, צוחקת איתם על החוויות החדשות ומנסה להבין איתם את המסע החדש שלהם. הייתי כל כך רוצה שהם יבראו את הסיפורים שלהם עבורם.
אבל אין מציאות אחרת, במציאות שלנו אי אפשר להפריד. לכל צעד שלהם מתלווה ענן כבד על לכתך. למציאות הזו מתווספת המון אשמה, כי לא משנה כמה הכנה אני עושה ואיזה כוונות טובות יש לי שרק הפעם, כן כן, רק הפעם אצליח לאחוז, להיות שם, לעמוד איתנה עבורם,
אבל לא, הגוף המחווט הוא בלתי נשלט.
האימה בחודשי הקיץ לחצה על דוושת הגז והגבירה קצב, אנחנו בשיא עונת הפוסטראומה. יש כאלו שעבורם זה שיא עונת החופש, יש כאלו שעבורם זה שיא עונת החום, יש כאלו שעבורם זה שיא עונת הים, שיא עונת החופש, המסיבות או שיא עונת האהבה, אצלי זוהי שיא עונת הפוסטראומה. בעוד חודשיים פחות יום המוות ארב בלי שהבנו.
נועמצוק, עוזבת אותך לרגע, חייבת לנהל שיחה עם גברת פוסטראומה.
שומעת גברת פוסטראומה? גברת שהפכה לדיירת קבע בלי שחתמנו חוזה, דעי לך שאני כבר לא מפחדת ממך. את איתי, את יכולה להיות רגועה, הפכת להיות חלק ממני. שבי לידי, תלווי אותי גם כשהדם אוזל מהגוף, גם שליבי שורף, גם שמסך שחור מכסה את פני, גם שהאימה משתלטת. שבי, אקריא לך סיפור ותירגעי. אתייחס אלייך בכבוד ואתן לך מקום.
רק שתי בקשות בבקשה, האחת, את תכבדי אותי ואני אותך. אתן לך את הזמן שאת זקוקה לחבוט בי וככה נצעד יד ביד בשביל הזה עד שתירגעי. והשנייה, את מוכנה בבקשה להנמיך ווליום? את לא חייבת להקריס. זה פוגע לי בתפקוד, זה משבש את החיים וזה מפריע לי לחשוב בבהירות על היקר לי מכל – על הילדים שלי. על זאת שנגזלה ממני ועל אלו המתוקים החיים.
אגב, אם אגיש לך חשבון בסוף על כל הדברים שהתבטלו בעקבותייך, תגישי לי החזר הוצאות?
חבל נועמיק, רצתי לספר על דברים מתוקים, אבל זו לפתה חזק.
מוקדש באהבה לאישה טובת עיניים ולב שיודעת שהטקסט הזה מוקדש לה.
תגובות