הראש שלי הופך שוב ושוב את עניין הזיכרון.
שומעת ילדונת? בימים האחרונים כל הזמן הראש שלי הופך שוב ושוב את עניין הזיכרון. כמה מפנים
מקום לחיים וכמה לזיכרון והכי מבעית אותי שהקטנות, של היום יום הולך וניהיה דהוי. הקול שלך מתרחק ממני, המילים הקטנות והמתוקות של היומיום כבר לא מובהקות לי. זה מבעית אותי. ממש.
"תשמעי רגע אדוה, אל תאמצי את עצמך כל כך בניסיון לזכור לפרטי פרטים את היומיום את השיחות, את המגע, את הקטנות האלו שנושמים אותם, חבל על המאמצים שלך, ממילא תשכחי. רק קדימה, רק קדימה. תיהיי עם הפנים קדימה. זה מה שנשאר לנו, החיים נשארו ויש לנו מחויבות גדולה אליהם. רק קדימה, שומעת?" אילו הוא לא היה אב שכול בעצמו לבטח הייתי אומרת לעצמי עוד אחד שלא מבין דבר, אבל מי אני שאגיד משהו לאב שכול, כמוני כמוהו, כל אחד בדרכי ההתמודדות שלו.
תראה אני עונה, כרגע אני מרגישה שזה התפקיד שלי, התפקיד שלי הוא להשאיר אותה בזיכרון שלנו כמשפחה. שתמשיך להיות בדמותה וברוחה חלק מאיתנו וחלק מאיתנו זה לזכור כל הזמן את הקטנות, את היומיום, את התנועות, את השיחות, את מגע ידיה, את הרוח, את הכיוון, את הערכים, את האור הלא נגמר שהיתה, את המוסר, את הזווית של ביצת העין על הלחם ואת ההמבורגר היבש בלחמניה בלי טיפת ירק או ממרח עליו. שעות ארוכות מהיום אני מקדישה להיזכרות. לא בכוונה, זה לא רשום לי ביומן, זהו צורך שמתקיים מעצמו. נדמה שזו הסיבה המרכזית לצורך הלא נגמר שלי (בינתיים) בהתבודדות. לפנות זמן להיות עם הילדה המתה שלי. ככה, היא ואני, בלי רעשי רקע, בלי אנשים, בלי משפחה, רק היא ואני. שתינו. אני והילדה-השותפה שלי, מחמל נפשי, שנעלמה.
אשתף אותך במשהו נוסף שמבעבע בי, הרבה יותר קל לחיות מאשר להיזכר ולזכור, מאשר להנכיח ולהנציח. כולנו יכולים לשים את המתים שלנו בפינת ההנצחה המוחית, בהדחקה מוחלטת, לקחת כדורים, להשכיח, לקבור אותם בתוכנו ולחיות. יותר קשה מפחיד ושורף שמחטטים בפצענו מאשר מרחיקים אותם מעלינו. החיים יותר פשוטים ממה שנדמה לנו. הם בכאן ועכשיו, הם נוכחים, הם מכריחים, הם לא ממש מאפשרים לרדת לשוליים, הם בועטים ומי מאיתנו רוצה לרדת לשוליים? השוליים שבשוליים (לא בכוונה, אלא מתוך נסיבות חיים) יורדים לשוליים, אז למה רק להסתכל קדימה? למה להיאבק בכאב ולא לחבק אותו, לאמץ אותו, לפאר אותו, להלל אותו ודרכו להבין שזה כל הסיפור לעומק. הסיפור שאלו החיים, שהם בנויים מחושך ואור, כאב וחמלה, אהבה ושנאה.
זהו ככה, היתה לי ילדה ונעלמה אני שואלת אותו, לא מדברים עליה, לא חיים אותה, לא נזכרים בה. זהו, רק עם הפנים קדימה? כל אחד מה שנכון ומתאים לו, מה שהוא מאמין בו, אבל להיזכר בבן המת שלי כל יום חורך את גופי והכאב עשוי להכניע אותי ענה. מעדיף להדחיק ולחזור לשמוח ולחיות. מי יודע מה יכניע אותנו קודם – החיים או המוות. עכשיו נשארנו עם שאלת המינונים.
קופצת לצדדים רגע ילדונת. היינו באיזו פגישה בעוטף...נכנסנו לחדר וכל החדר היה מלא בתמונות ענק של הילדות והילדים המתים שלנו, מחווה כזו לקראת הפגישה. לא יכולתי להסיר ממך את המבט וחייבת להודות שעזרת לי שם בפגישה. הסתכלת עלי עם המבט הטוב שלך, זה המתוק של השיחות בינינו. הרגשתי אותך, ליטפתי אותך במבטי והתייעצתי איתך מה להגיד בפגישה. עוד בעודנו מדברות (בסתר ליבי בלי שאף אחד ירגיש) קיבלתי את הטקסט הבא שעוסק בזיכרון:
" משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל ולא היו אוכלין בשר ולא היו שותין יין. ניטפל להן ר‘ יהושע: אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל?אמר להם: מפני מה שאין אתם שותין יין? אמרו לו: נשתה יין, שממנו היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אף תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאים ביכורים בעצרת, לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים. מים לא נשתה, שמהם היו מנסכין בחג! שתקו. אמר להם: שלא להתאבל אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; ועוד: להתאבל יותר מידי אי אפשר- שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים ]...[ )תוספתא, מסכת סוטה, פרק ט“ו הלכות י“א-ט“ו("
כשחזרתי הביתה, החלטתי בניגוד לכל רצונותיהם של בני הבית להניח את הצילום הענק שלך במסדרון קומה 2, ממש דרכו כולם עוברים, ככה, מול הפרצוף שלנו, שכשאני עולה במדרגות את מול עיניי כמו בטקסט שלרגע ולו קט לא תדהי מזכרוני. את איתי ילדה. כל הזמן איתי.
ממיש, רגוע רגוע, אותי לא שוכחים. נראה לך שתשכחי משהו ממני?
כואבת מגעגועים ילדה שלי.
תגובות