השבוע הייתי בשבעה.
השבוע הייתי בשבעה.
על המזל שלי התיישבתי ליד קבוצה של מלווי שכול. כן כן, יש כאלו - קציני נפגעים, אבל של אזרחים. מי ידע שיש מקצוע כזה בכלל. פטפטנו על החיים ובעיקר על המוות, זה שיחת היום אצלי עכשיו....וכשהבינו שאני מתחום השכול עשו לי את המבט הלא נשלט הזה של כולנו.... של רחמים כבדים. זה שקודם כל העיניים נפתחות, הראש נוטה מעט הצידה ואז הן מושפלות למטה כאילו אנחנו צער בעלי חיים. יום אחד אני אצלם את זה כדי לתפוס את הרגע. זה ממש אצל כולם אותו דבר. גם אצלי.
מפה לשם פטפטנו ובסיום חיבוק (שוב עם אנשים שאני לא מכירה) ו....."תשמרי על עצמך".
מה זה אומר שאלתי? מה אני צריכה לעשות כדי לשמור על עצמי. וואלה, זו היתה התקלה, חשבתי שתיהיה להם תשובה מוכנה למי שעוסק בזה כבר 25 שנה.
אמממ. לקח רגע אבל אז הם ענו לי יפה: "להיות בכאן ועכשיו, להקשיב לקצב, לקבל את מה שקורה לנו עכשיו ולהיעזר, להיעזר, להיעזר.
להיעזר זה חתיכת סיפור. לא ידעתי להיעזר עד ה 6.10, מכל הסיבות הרגילות. לא נעים לי, אני לא צריכה, מה אני אפול עליו, אני יכולה לבד ובעיקר אשמה ולא נעים לי. ואוווו. איזו סחבת של שנים. מה שחבל הוא....שהילדים ינקו את זה יופי יופי.
עכשיו אני חלשה. חלשה ממש. ואני נעזרת. נעזרת ממש. מפעילה אנשים והרבה. יודעת לזהות את החוזקות של כל אחד ומפעילה אותם בהתאם לחוזק שלהם. ממש מנהלת גדודים של עזרה, כל אחד בתחומו, גם כאלו שאני בכלל לא מכירה. פשוט פונה ונעזרת. אמאלה איזה תעוזה זה דורש. וקיבינמט - נועם היית צריכה למות כדי שיהיה לי אומץ לבקש עזרה? זה אפילו לא היה בתודעה שלי להיעזר. למה, למה ככה, למה למען השם דברים פשוטים לומדים בשבר טרגי.
לעבוד בצוות ועזרה הדדית אני מגלה בכאב, זה נס גדול גדול. זה אחד למען השני, זו רקמה אנושית אחת חיה, זו נחמה וזה שברירי אור, זה נותן ולוקח, זה למעני וזה למען אחרים ואני יודעת שכשאני אתחזק אני גם אתן ואתן הרבה מאוד.
כרגע הילדים עדיין מבוהלים מזה שאני כל כך נעזרת. הם עדיין תקועים בלא נעים לי. מי יודע, אולי דוגמא אישית תסייע להם כאן. אולי לא.
אבל מלווי השכול האלו, פיקסו אותי. בכל זאת, 25 שנות ניסיון.
אפילו לשמור על קבר נקי ופורח הלב צריך. ויש לנו פרח אחת נדירה שעוזרת לנו עם הפרחים ברוחב לב ונדיבות אין קץ.
תגובות