השבוע כתבתי המון.
נועמיק, השבוע כתבתי המון. העצב יצא מהמבנה שלו והתפזר לכל עבר וישבתי לכתוב. המון. אבל
איכשהו היתה לי התנגשות ערכית והרגשתי שזה לא מספיק מוסרי להניח טקסטים כואבים עלי ועלייך בופמבי בזמן שאסף איבד 8 חברים בשבועיים האחרונים. במקרה שלו, בגלל שהוא החובש הם מתו לו בידיים, ליטרלי, והלב שלי לא ידע מה לעשות מרוב צער כשהחברים שלך שוכלים עוד ועוד חברים. בפעמים הבודדות שיוצא לי לראות את אסף אנחנו לא מדברים, מספיק לי מבט אחד לראות את השברים בעיניו כדי להבין איך הוא שבור עלייך ומאז עוד ועוד חברים שנעלמים לו מהחיים. נועם הפך מאח שכול, לאח שכול וחבר שכול ונשאתי אותו ואותם במחשבות שלי דרומה צפונה, צפונה-דרומה בלי מנוח והחברות החטופות שלך מערבלות לי את הבטן. לי ולכל הבית. והרגשתי שעדיף לשתוק. קצת לשתוק.
אני לא יודעת אם את באמת יודעת מה קורה כאן בבית. האחד לא מוריד את הכובע של לירי, השניה לא מצליחה לישון כי איך אפשר לישון כשהם בתת תנאים ובכל הזמן הזה ביקשתי ממך עוד ועוד בקשות.
נועם תשמרי על האחים שלך ועל אבא ועל בולו – טוב זה רגיל, ונועם תשמרי על אסף ועל בוקא ועל נועם ועל עומרי ונועם בחייאת תעזרי להשלים את הסאגה עם החטופות והחטופים ותזכירי להם אנרגטית שיש להם כוחות. רק עוד קצת, תני להן רוח גבית לחזור הביתה.
היה איזה רגע בזמן שיצאו בהצהרות שיש עסקה. טרמפ היה הראשון שצייץ. מהציוץ למציאות אנחנו עדיין מתפללים, אבל לרגע אחד היתה שמחה בבית והאוויר לרגע חזר וכמה רגעים אחרי שהאוויר חזר ואמרנו יאאלה אינשאלה ואמן והלוואי קיבלתי את ההודעה אמא זה קשה. קשה נורא. "בטח קשה", עניתי. אמא אבל זה נורא להרגיש ככה...כי אני ממש שמחה שהן חוזרות ואת יודעת כמה זה מטריל אותי שהן לא פה, אבל נועם לא תחזור וזה נורא. אני מלאת קנאה ואשמה שבכלל אני מעזה לחשוב ככה. נכון ילדה שלי. זה נורא משמח שהן יחזרו וזה נורא כי נועם לא תחזור, והשמחה נכנסה חזיתית בעצב עקב הבנת המציאות האיומה בפעם המי יודע כמה והיתה שם תאונת שרשרת איומה כמו בכביש 232 של כל הרגשות יחדיו – עצב ושמחה וכעס ואשמה וחרדה ואוויר וחוסר אונים ואונים ומה לא. ויש גם את אלו שלא יחזרו וזה שובר את הלב למרות הרצון שכבר יתחילו לחזור. ורק דבר אחד קריטי שיקרה, שכולם כולם יחזרו. עד אחרונת הגופות. אבוי לנו אם לא.
והיה שם איזה רגע של כעס עצמי. תגידי, מה את עושה עם כל הבקשות האלו מהבת המתה שלך. לא מספיק נגדעו לה החיים והחלומות והיופי והטוהר, באכזריות בידי מפלצות את עוד מעמיסה עליה עוד ועוד בקשות וטחינות? די. זה לא הוגן. לא יכול להיות שאת מבקשת ממנה עוד ועוד דברים. שתחייה/תמות את חיה החדשים ותחליט בעצמה מה נכון לה. ולרגע היתה לי תמונת מראה מהחיים שהיו, שכל הזמן דאגת לאחרים, רצה, מתרוצצת, הולכת, באה, עושה, מפנקת ומידי פעם הייתי אומרת לך די נועם, בואי תנוחי קצת בבית. והיינו נכנסות למיטה שישי צהריים, אני נדבקת אלייך מנסה לאחוז את הזמן במגע העור הלא יאומן שלך ואת קצת מרחיקה ואומרת אמא, בלי קיצי עכשיו, בואי נראה סדרה. ומאז אני רק בדמיונות ובזיכרונות של הרגעים האלו. אני באותה תנוחה במיטה ואת בדמיון, נעה בין חיוך עד כמה שזה היה מתוק לבין בכי קורע עד כמה שזו המציאות החדשה בה את אינך.
ולפעמים עדיף לשתוק.
שתוק, כך עלה במחשבה לפני. (תלמוד)
הן חייבות לחזור. חייבות. וחייבים. אם אצלינו כבה האור, לפחות שיהיו בתים שיידלק בהם האור.
תגובות