יום הזיכרון 2.
את יודעת ילדונת. אני לא יודעת להסביר את יום הזכרון 2 הזה. כיון שאני כל כך לא יודעת להסביר
אותו אני חושבת שהייתי צריכה לצלם את עצמי בסרטון ולשלוח לך (אדוה מה נסגר איתך, נראה לך יש לה נייד?) כי המילים הפעם נאלמות דום אל מול הכאב. אבל לא צילמתי, כי אני לא אוהבת להצטלם, בטח לא בסרטונים ולא שלחתי לך כי לא היה מה לשלוח ....אבל אולי הכי קרוב לתאור הוא שאזל לי כל הדם מהגוף. איך באמת מרגישים רגע לפני שמתים נועמיק? שאוזל הדם מהגוף? כי הגוף לא יכל עוד. מה היה לך במעבר הזה שבין החיים למוות שלך?
לא יכל עוד - לא לישון ולא יכל עוד לא לאכול ולא יכל עוד להיות. לא יכל. אז הדם אזל והגוף לאט לאט נשכב ולא יכל עוד לשאת את המתרחש.
אבל נועמיק, בראש תכננתי משהו אחר השנה. תכננתי שהפעם אזקוף קומה - עבורך ועבור אחייך, תכננתי למרות הדם האוזל ללקט סיפורים עלייך.
שנה וחצי אני נמנעת מסיפורים עלייך מרוב כאב. אולי כי עדיין מסרבת להאמין שלא תיהיי עוד בפורמט המוכר. כלומר אני יודעת, ומייד נבהלת בלופים מההבנה שלא.
על כל פנים הכאב גבר על הצורך לשמוע עוד ועוד סיפורים עלייך כל הזמן הזה. אבל הפעם שוחחתי איתי עוד ועוד לפני ואמרתי אדוה, זקפי קומה והקשיבי. אולי זה יעזור יותר מיכאיב?.
הבית היה גדוש במבקרים מרגשים שבאו לחבק, אבל אותי לא עניין דבר מלבד החתירה לסיפורים. ככה, פילסתי לי דרך בין ההמון שבאו לחבק ותרתי בעיניי את החברים שלך. בעיקר את אלו שלא הכרתי, את אלו שפחות נגישים לי.
ובתוך כל ההמולה התיישבנו שנינו. הוא תכול עיניים, יפיוף, מתוק רגיש וכל כך גבוה ואני אני. הוא, בשפתיים רועדות ובפעימות לב עזות רוצה להתחיל לספר ואני, לא עוברת שניה והדמעות...
תמשיך אני מבקשת. זה כל כך חשוב לי, אל תיבהל מהדמעות שלי, הן חלק מהלוק, כולם מתרגלים אליהן בסוף אבל הסיפורים שלך הם כל מה שנשאר לי.
גם לי זה חשוב הוא המשיך בשפתיים רועדות. גם אני נמנעתי שנה וחצי מלגשת ולספר.
בנשימות כבדות ולאט לאט הוא התחיל לספר ואני לא רציתי שיפסיק. הוא סיפר שבכל פעם שהוא יוצא לפעילות מבצעית הוא מגיע לפקוד את הקבר שלך ולבקש ממך להיות המלאך השומר שלו. בכל פעם שהוא חוזר בחיים הוא שב אלייך ואומר לך תודה. בכל פעם הוא יושב איתך ונזכר בשיחות שלכם העמוקות והמתוקות על אלוהים, על אנשים, על דת ומדינה ואולי חשוב מכל על אהבה. מהי אהבה. הוא סיפר על הפעם ההיא שהוא היה שבור לב מאיזו פרידה. כולם כבר הלכו לארוחה, אבל את סובבת את הראש וראית אותו יושב לבד ולא בא. כדרכך, לא ויתרת עליו, ראית אותו בזמן שכולם הלכו, התיישבת ואמרת דבר. לא לא הוא ענה, לכי לפני שהאוכל ייגמר, ענית לו, אוכל יש תמיד אבל עכשיו יש לך לב שבור ואני כאן לא עוזבת אותך עד שהלב יהיה קצת יותר....
וככה יפה שלי, עברתי מדמעות של כאב, לדמעות של התרגשות לדמעות של התפעמות ממך יותר מההתפעמות הרגילה כי עוד ועוד סיפורים חזרו על עצמם בסיטואציות שונות ועוד ועוד חברים שלך הפכו אותך למלאך השומר שלהם וכמה נועם בלב השבור שלהם יש להם.
ושוב דמעות של כאב על ההבנה המבעיטה, שוב, שאת אינך.
ובערב, כשכולם הלכו והמוני הודעות גדשו את הנייד כאילו מדובר בברכות לחג, נשכבתי לשינה עמוקה כמו זו שהיתה כל כך חסרה. הדם התחיל לחזור ובבוקר נועמיק נחשי מה?
שוב התעסקתי בשאלת הבחירה מי בוחר במי - החיים בנו או אנחנו בחיים כי הבוקר עלה והתעוררנו לעוד יום של עשייה. אז החיים נותנים קיק ולא שואלים ממש אם מתאים לי הבוקר להתעורר. הם מחליטים. אנחנו שמים רק את התבלינים, כי אם כבר אנחנו כבר כאן, ננסה לתבל הכי טוב שאפשר. זה את שהיית אומרת. לא?
מה אגיד לך נועמיק. היה. נגמר ואני נשארתי עם הלופים הלא נגמרים של השיחות שלנו. ואיך קרה ההיפוך הזה שאני אוהבת להקשיב ואת אוהבת לדבר. ואת לא עונה. גם על זה דיברנו עם החברים, על מה היית אומרת אילו.....אבל את לא עונה. רק מכוונת, שולחת לעשייה, נותנת כיון ומטרה ושולחת אינסוף אהבה.
בערב המדינה נשרפה ועצמאות בוטל ויותר מהכל היה נראה שעשיתם חבירה כולכם שם למעלה ואמרתם די, תחזירו את החטופים, תשמידו את האויבים ואח"כ תחגגו עצמאות. לפני זה לא חוגגים.
זו הזדמנות טובה להודות לכל האנשים המקסימים שהגיעו לחבק, ששלחו הודעות מקסימות, שאיתנו בלב והזדמנות נהדרת לבקש סליחה מכל אלו שהספקתי רק לחבק אבל לא לייצר שיחות ולהתעניין. עוד לא מוצאת את התמהיל איך עושים גם וגם. אולי יום אחד זה יקרה.
תגובות