יחסים. עם הקרובים לנו.
השכול מחורר ומנקב כל חלקה טובה שהיתה. הוא מפרק את האדם שהייתי ומייצר גלי הדף וזרמים
תת קרקעיים שקשה להסביר למתבונן מהצד..מה שמתחולל בתוכנו, מה שמשאיר כזה חלל, רק אנחנו חווים והוא זורק את חיציו המכאיבות בעולמות של זהות, זוגיות, משפחה מצומצמת, מורחבת, חברים קרובים, חברים רחוקים, חברים של הילדים שלנו, עבודה, מעגלים מעגלים.
יש שמתוך החשכה בוקעים זוויות אור ומתגלים אנשים גדולים מהחיים ויש גם כאלו שהשכול פשוט מסנן את היחסים. הוא בעצם מסננת. מרחיק ומקרב, מגביר ומצמצם.
תחושת הזרות וחוסר השייכות הולכת ומתעצמת גם במחוזות שהיו לנו שנים לבית, ממש כמו לברוא עולם חדש.
שלושתנו גילינו שיותר פשוט לעמוד על במה או לפתוח מיקרופון מאשר לדבר על הכאב עם האנשים הקרובים ביותר, כי ביחסים כמו ביחסים יש מטענים, היסטוריה משותפת ומורכבויות עדינות מעל ומתחת לפני המים. הם אינם דף חלק.
חדי האוזן יבחינו על מה אנחנו לא מדברים כשאנחנו פותחים מיקרופון. את השיחות העמוקות ביותר, את אלו שחושפות אחרים, את אלו שאנחנו עוד בודקים עם עצמינו מה קורה לנו אנחנו משאירים בקבוצת אנ"ע תחזרו.
כשאנחנו אוזרים אומץ, אנחנו מעזים לדבר על דברים מורכבים, ובכל זאת נדמה שבפרק הזה הלכנו על חבל דק, כי יחסים זה תמיד עניין עדין ומורכב, יחסים ושכול זה כבר אוורסט.
מעניין איך יצא הפרק היום? בקרוב אשמע ואגלה.
נ.ב.
הציעו לנו להמשיך להקלטת עוד 10 פרקים. מה אומרים? כדאי?
ואם כן, על מה לדבר?
אם יש לכם נושאים שמעניינים אתכם, זרקו כאן למטה בכמה מילים
אל תגידו לנו על זוגיות:) זה חשוב ונחוץ אבל תומר ואני לא נחשוף את בני הזוג שלנו בפרק ייחודי.
ילדונת- הנחתי תמונה אחת מתוך אלף על היחסים שלך עם העולם.
תגובות