ילדה שלי.
ילדה שלי.
אני בת 48 היום.
לא מורחת מייקאפ כבר כמעט שנה. דמעות ומייקאפ לא עובד טוב ביחד. חשופה עם קמטים.
47, חודש ויום הרגשתי מבורכת – שעה בשעתו, יום ביומו.
מאז שהלכת אני מרגישה מקוללת – שעה בשעתו, יום ביומו.
בין לבין השעות ובהתעקשות רבה על ו' החיבור, זו מההבדלה מבראשית, אני רואה כמה היית ברת מזל על המוות המהיר הזה שלך נוכח מציאות חיינו האיומה, וכמה אנחנו ברי מזל על הבית שלנו ועל האחים שלך והאנשים הטובים הסובבים אותנו.
חוץ משעות בין ערביים האלו שאני מצליחה לראות משהו, אני מרגישה מקוללת.
ולכן אין מזל וכמעט הכל לא טוב אז איך מזל טוב?
קיבלתי השבוע את הספר שאני חלק ממנו (מה קשור אני חלק ממנו) – "אינני באף מקום אחר", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואין הגדרה יותר מדויקת עבורי, כי אינני באף מקום כבר 11 חודשים.
ובינינו נועם, איך שלא נסובב את זה ואיך שלא אהפוך לי את התודעה ואיך שלא אטחן את עצמי בשיטות ובטיפולים, ובכתיבה ובמים, ובמתקשרים, וברבנים, ובעשיה ובעמותה,ו בפסטיבלים, ובמשפטי השראה, ובשירה, ואחרוש תלמים ושדות וספרים וסדרות, ואסע ואבוא ואברח ואתקרקע ואהיה עם אנשים ובו זמנית באי בודד – כלום מזה לא משנה. לא משנה את העובדה האחת והיחידה - שאת אינך.
והעובדה הזו חובטת בליבי כה חזק כי לא אוכל לחבק אותך, ולדבר איתך, ולחשוב איתך, ולצחוק איתך, ולצרוח עלייך, ולצרוח איתך, ולראות אותך מצליחה, ונופלת וקמה, ויולדת, ונוסעת ומטיילת ובולעת, ומסתקרנת, ותורמת, ועובדת, ומגשימה ועושה, ונחה, וחולמת, וחופרת, ומאירה את העולם.
וגם לא תיהיה לי ילדה בכורה יותר שתכתוב לי ברכות יומהולדת הכי מרגשות שאמא יכולה לקבל (אם היו רואים מה היית כותבת לי כל שנה היתה נשמטת להם הלסת כמה אהבה היתה בברכות שלך) ולא כזו שתדאג לכל המסביב, למרות שתמיד אמרתי לך שלא צריך לקנות לי שום מתנה כי יש לי הכל, ואת היית בשלך - מפזרת אינסוף אהבה.
לא אוכל. פשוט לא אוכל. וזה צער העולם.
הבנתי את זה בהתחלה, מבינה את זה היום ומבינה את זה בעתיד לבוא. רואה את זה בבהירות, רואה את זה בעיניהם של הורים ותיקים ותיקים שיצרו חיים והרטיבו את מעין החיים שיבש. רואה את מאחורי העיניים שלהם. זה אירוע לא פתיר, יום יומי עד יום מותי.
אין לי ציפיות ולכן לא יהיו לי אכזבות בקשר לזה (שאגב, זו שיטה ממש טובה,
היא היתה נכונה גם לחיים הקודמים).
יש בי געגוע וצער אינסופי וכאב נפשי תהומי. זה יש בי כמעיין נובע.
אך כיוון שאני קצת נבוכה ממך ודי מתביישת מהמבט ההמום שלך (אמא מה קורה איתך, איבדת את זה לגמרי, אה?) וכדי להרגיע אותך ילדה שלי, את יודעת שאני ואנחנו נמצא בין לבין נקודות של שקט ומרגוע, רגעים של שמחה וטעם, רגעים של משמעות וחדווה, של חסד ורחמים. נתבל את הכל בהומור שחור מק"ט אבל, נעלה רחפן ונטשטש את עצמינו מהכאב. את מכירה אותנו טוב מכולם. ואת יודעת שנלמד את היין וייאנג הזה, את העולם האכזר והיפה הזה, בהתמדה ונחישות, בנשיפות קשות ורושפות. נלמד.
רק בקשה לי אחת אלייך ליומהולדתי, כי זה מה שנשאר - תמשיכי להגיע אלינו בדרכייך המאירות והטובות דרך כל כך הרבה אנשים. תמשיכי לחצות יבשות וימים, חלומות ותפילות, נרות ותחושות, כדי שנרגיש אותך בדרכים משונות.
ותתני לי מעט ממעיין החיים הגדוש שהיה לך, אפילו מעט, להיות עבור אבא ועבור האחים היפים שלך שהם מעין חיים אינסופי.
ילדה שלי.
הספר אינני באף מקום אחר עכשיו בחניות בהנחה גדולה. נדמה לי שלימים בודדים. הוא קשה ופוצע ומטלטל וקורע, אבל חשוב ואהוב ונחוץ, לכולנו.
בתמונה, מהיום שנולדת נפעמתי ממך. מאז ולתמיד.
תגובות