כאילו שאני לא יודעת.

כאילו שאני לא יודעת.

כאילו שאני לא יודעת שהשמש זורחת,

כאילו שאני לא יודעת שהחיטה צומחת (שוב),

כאילו שאני לא יודעת שאני צריכה להיות חזקה,

כאילו שאני לא יודעת מה הסביבה מצפה (קדימה הלאה),

כאילו שאני לא יודעת שאין ברירה והילדים והבעל (החיים) הכי חשובים פה בעסקה,

כאילו שאני לא יודעת שכדאי לעשות הליכות ונשימות ולהרביץ כל בוקר כמה הודיות.

כאילו שאני לא יודעת שלאכול בריא זה חשוב, שלישון לילה שלם זה שיא.

כאילו שאני לא יודעת שזה מה יש ואין מה לעשות,

כאילן שאני לא יודעת שאני לא מיוחדת במינה ויש כמוני עוד המוני המונים.

כאילו שאני לא יודעת שממש כדאי להחזיק את התקווה,

כאילו שאני לא יודעת שאומרים שלהכניס את האור זו עבודה,

כאילו שאני לא יודעת את כל העצות, הסיסמאות ומשפטי ההשראה,

כאילו שאני לא יודעת שהעולם הוא גם וגם (גם טוב וגם אכזר),

כאילו שאני לא יודעת שיש כדורי הרגעה.

כאילו שאני לא יודעת שחייבים וחייבים וממש כדאי לייצר גם שמחה.

כאילו שאני לא יודעת שאני חייבת ואין לי ברירה (אואווו כמה פעמים זימזמו לי את זה )

אבל מה אם אני לא רוצה?

ואלי מוטב שהעולם יניח לי במנוחה,

כי המתג הזה כבה והוא כבר 8 חודשים לא נותן אותות של תגובה,

וכל היודעת הזה, נשמע כמו תקוות ורצונות של הסביבה,

אבל לא תמיד של האם השכולה,

שרוצה רק להיות, עם הילדה שהיתה.

ואינה.

ואת נועם, מה יש לך לומר?

הלו, לאן הלכת ילדונת.

זה לא סביר ולא מדיתי.

בכלל.

גם הלכת וגם נכבה המתג של הרוצה,

לסחוב את ההר על הגב.

לפוסט בפייסבוק