כיתת רימון.

כיתת רימון.

באיזו שבת שמיכ' ישבה אצלינו בסלון היא שיתפה שהיא כל כך מתגעגעת לשנת י"ב. זו היתה השנה הכי שווה. שנת שיא בקיבוץ.

בשבועיים האחרונים כיתת רימון סיימה את שנת י"ב. הם התחילו את השנה באשוויץ המקורי, בטיול לפולין איפה שחלקים מהמשפחה שלך נשרפו, וממש כשהם נמצאים במחנה ההשמדה המקורי הם ראו את החיפושים אחרייך באינסטגרם ולא האמינו שאת באושוויץ 2, רק הפעם בתוך שטח מדינת ישראל. (פעם סיפרו לנו סיפור נחמד, שאם תיהיה לנו מדינה, לא תיהיה שואה. אז סיפרו), הם המשיכו את השנה עם העובדה שהמדריך שלהם נעלם למילואים אגרסיביים וסיימו את השנה בקול תרועה רמה עד שקרעו את הבמה של הגבעה בהצגה הכי שווה בעיר.

ב 26.7 הם טסים לספרד נוני. כאילו תכננת להם אוקרד סיום מפואר, ממש ביום הולדתך הם סוגרים את השנה ונפרדים לדרכם.

הם היו החניכים שלך, אלו ששאלתי אותך 100 פעם, למי הפינוקים הפעם? נו אמא..כמה פעמים לענות לך אותו דבר? אלו החניכים שלי.

כשהם היו בכיתה ח' הם שאלו אותך אם את כבר מתנשקת עם חבר שלך. ענית להם בחצי קריצה ובצחוק גדול, "באיזה עולם ילדים כל כך קטנים שואלים שאלות כאלו".

נועה פרידמן  המדריכה האגדית שלהם, זו שאספה אותם בשנה המטורללת הזו החליטה שהם לא יוצאים לדרך בלי שנדבר יחד ובלי שיקדישו לך פרק חשוב וכאוב, לפחות כמו הפרק שהם היו עבורך.

במפגש שקיימנו איתם, אבא, עופר ואני (קולטת מי הצטרפו אלי? תודי שאת גאה באחותך. תמיד היית), הם הוציאו את כל מה שישב להם על הלב בשנה הארורה הזו.

איכשהו הפורמט הזה של שאלות ותשובות עובד אז המשכנו בדרכו. הם שלחו 87 שאלות, אבל אחרי שעתיים שיחה הצלחנו לענות רק על חלק קטן.

את רוצה לדעת על חלק קטן שסיקרן אותם וישב להם על הלב?

#איזה מונח היית מעדיפה שישתמשו? נפלה בקרב/נהרגה/נרצחה.

#מה הייתה התגובה שלך שראית את הגופה?

#למה את הכי מתגעגעת בה?

#יש פחד לשכוח אותה?

#כיצד אתם מצפים מאנשים שסובבים אתכם לפעול לקראתכם?

#האם את מצליחה לפעמים לעזור לאחים של נועם להתמודד עם האובדן?

#האם הרגשתם שקרה לה משהו לפני שהודיעו לכם?

#האם הבנתם שזה קרה לפני שהודיעו לכם רשמית?

#מה נראה לכם נועם הייתה אומרת לכם על הדרך התמודדות שלהם כמשפחה לאחר מותה

עוברת?

#האם יש כמה שעות ביום שאת מצליחה לא לחשוב על האובדן של נועם?

#איך התחושות שלך כלפי הצבא וכלפי המדינה?

#כמה כעס מוביל דברים בבית?

אלו הן רק חלק קטן מהשאלות, אבל היתה שם שאלה שנשאלה שתפסה לי את העין ולא ענינו עליה. הם שאלו; האם הבית שלנו קודר?

הלכתי לאחים שלך ושאלתי אותם...כל אחד ענה בדרכו, אבל בכללי התשובה היא לא. לא קודר. שכולנו משתדלים ממש. אמנם לא מואר כפי שהיה כי להגיע לעוצמות האור שהקרנת קשה, אבל הבית לא קודר. סחטיין עניתי בלב.

בברכת הסיום, רגע לפני המופע, ההורים המקסימים שלהם והם הקרינו אותך בתמונות והודו לך על מה כל אחד נושא עימו בכיסים; מי הלך בעקבותיך לכיתת משיבים, מי למכינת בארי, מי למכינה בכללי, מי לקח את ההתמדה, מי את הנחישות, מי את הסקרנות, מי את האהבה ומי את החיוך. כל אחד לקח איתו נועם קטנה בכיסים. כנראה שלכל החיים.

אני מתנצלת נוני. וגם מתנצלת בפניהם כי הם כאלו מיוחדים ורגישים כלפינו, אבל לא יכולתי להישאר לראות את המופע. ברגע שראיתי את התמונות שלך על המסך נחנקתי וברחתי החוצה. רוני כתמיד הביא לי מים. ניסיתי להרגע, אבל רגיעה לא היתה בנמצא אז ביקשתי ממך שוב סליחה וגם מהם והמשכתי הביתה בתקווה שהאחים שלך מצאו אחיזה. הם מצאו וסיפרו שזו היתה ההצגה הכי הכי שווה.

הנסיעה שלך. בימי התום.

לפוסט בפייסבוק