כל הדרכים מובילות לשום מקום.
בניסיון להבין מה עושים עם החגים האלו, את מבינה שזו דרך ללא מוצא. כאן בארץ זה בלתי. בחול בלתי.
המחשבה עליהם בלתי. מה עושים, על מה פוסחים ועם מה חייבים להתמודד. פתרונות איין.
אז ברחנו לרגע קט לחול בניסיון לברוח מכל השמח כאן. השמח הזה יותר מידי שמח. כרגע, זה מעל לכוחותינו.
רגע לפני הטיסה קיבלתי שלל הודעות תהנו מלא, איזה יופי, איזה כייף לכם ותהנו במקסימום.
כל המאחלים הם אנשים מקסימים עם כוונות כל כך טובות, רק שחסרות להם המילים המתאימות. גם לי. כי הנאה, זה משהו שעוד לא קרה. ממש בקרוב 6 חודשים.
כשהיינו שם קורה מה שקורה בארץ - זה נע בין רגעים שאת ממש בסדר, ממש מצליחה לרגע להיות, רגעים אפלים ומרים וכשאת מול נוף עוצר נשימה פלוס ילדים עם משפחה שנשברה אז היש לא גובר על האין. הוא מגביר את הניגודיות וזה שובר יותר את השבר. מועך אותו ממש.
את מתהלכת ברחובות בעיר זרה בוכה, הפרצוף מתכווץ כלפי מטה כמעט כל הזמן ואת שואלת את עצמך אם ככה זה הולך להיות תמיד. אדם הולך בעולם ובוכה?
את שואלת את עצמך אם זה הקבעונות שלך והאם את תוקעת את המערכת הפנימית שלך או שזה מה שזה? ואת כל הזמן מנסה ללמוד מהאנשים החיוביים, אבל לא מצליחה לזייף.
בסוף את מחליטה לשחרר ולהגיד לעצמך, תנוחי. כל דבר בעיתו. בשעתו. בזמן שלך. בדרך שלך. ומה שיהיה יהיה.
כל הדרכים מובילות לשום מקום.
כשטסנו בעבר בלי נועם כי הילדה היתה עסוקה בשלה, היתה לנו מסורת שהיא תמיד איתנו. וככה היינו טסים, מצטלמים עם התמונה שלה בזמן שהיא בארץ ומדברים איתה תוך כדי טיול בוידאו צ'ט שתמיד תיהיה איתנו.
אם זה לא היה אמיתי היה צריך להמציא את זה.
גם עכשיו היא טסה איתנו, והצטלמו איתה והיא תמיד היתה בכיס, וכל הזמן בלב שלנו, רק בלי הוידאו צ'ט.
תגובות