להתקרב ולהתרחק מזירת הטראומה.
להתקרב ולהתרחק מזירת הטראומה.
ג' ממשרד הבטחון 25 שנה מלווה קבוצות שכול, ומציאות כזו שלא מניחה לנו להתחיל להתאבל באמת רק על היקרים הפרטיים שלנו היא לא פגשה. הרי פרויד אמר שהאבל הוא למעשה אבל על מי שאיבדנו ועל מה שאיבדנו. מה שהתפספס. וכאן בעצם, במדינתנו המדממת, האבל הפרטי עוד לא התחיל כי המציאות המלחמתית והטרגוט המתמיד (היינו התקרבות והתרחקות מהזירה) המתרחש סביבנו מאפשר לנו רק דבר אחד, וזה לחיות על סירת פירטיים מתמדת שלא עוצרת בלונה פארק.
כך קרה שהזמינו אותנו לתחקיר הצהלי שהחל לאחרונה. המשמעות של ללכת שווה פיגוע לחדרי הלב. המשמעות של לא ללכת, הלב לא מניח לנו לא ללכת וכך קרה שקבענו ביומן תחקיר צהלי.
התלבשתי יפה. כלומר, לא כל כך יפה, אבל קצת מעבר לסמרטוטים הרגילים שלי (צריך להבין...נועם קצת מסתכלת עלי ואומרת לי אמא מה יהיה עם הסמרטוטים? היא היתה תמיד מדוגמת מקצות תלתליה, דרך הגבות ועד קצות האצבעות ברגליים היפות והקטנות שלה) ונסעתי מסדירה נשימה לבסיס הקרוב לביתי, זה שאני חולפת על פניו כמעט יום ביומו.
ברכב, בנסיעה הקצרצרה לשם הספקתי לצרוח בקול גדול על המפקדים העלומניים שחלקם אינם בן החיים, ושוב מצאתי את עצמי צורחת לעצמי ברכב בזמן שאף אחד לא שומע זעקות שבר משולבות מכות הגה של איך יכול להיות שזה קרה לצבא שלנו. (זה היה אחרי שאמרתי השבוע בקבוצת ההורים שאיפסנתי את הזעם בצד לתקופה ארוכה כי הבנתי שלא רק שהוא לא יעזור לי הוא גם יוביל אותי יגאון שאולה. אז אמרתי לא זכרתי שאני לבה מבעבעת שבכל פעם שאני פוגשת מקרוב קרוב את הצבא הזעם משתלט עלי). נכנסתי בש"ג עושה נשימות ואומרת לעצמי שאני חייבת להשתלט עלי. דברי רגוע אמרתי.
המסדרון הארוך שקלט אותנו בחיבוק עם עיניים מרחמות, מבט מושפל וכאב אמיתי חד בלב, עזר לי להרגע רגע לפני שהתיישבנו.
אי אפשר לספר אודות החקירה. גם לא היו ניידים בחדר. קוראים לזה סודי ביותר, אבל הפרדוקס הלא נתפס שלא ייתפס לעולם הוא הפער חסר התקדים בין האנשים המקסימים האלו שעזבו בתים ב 7.10, עם כל כך הרבה רצון טוב, תבונה, חכמה ונכונות להגיע לחקר האמת, לבין המציאות. כלום לא מסתדר לי. גם לא שאני אמא שכולה לנועם שאיננה. פשוט כלום לא מסתדר בהיגיון הפרטי שלי.
השיחה היתה כואבת ופוצעת וממש בו זמנית מלאת חסד כי ישבו איתנו אנשים לתפארת. אנשים שרוצים למידה ותיקון.
בסוף שאלתי..מתכוונים פה לתקן באמת או נכסתח את עצמינו לדעת? אין לנו ברירה הוא ענה. אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במקום הזה. אין ברירה.
האמנתי לו. לראשונה.
להתקרב ולהתרחק מזירת הטראומה
בכל כך מעט זמן שלה בצבא היא הספיקה להריץ סרטוני צחוק. המזל שלה היה שהיה לה סגל פיקוד של מדהימות אחת אחת שהיא ממש אהבה מן ההתחלה.
תגובות