לכל מקום אליו אני נכנסת אני בודקת תחילה איפה את.
נועמיק, מאז שאת כבר לא. לכל מקום אליו אני נכנסת אני בודקת תחילה איפה את. מנסה להבין אם את איתי במפגש או שהפעם החלטת לא להצטרף. מנסה להרגיש אותך, לשמוע, לחפש סימן, לחפש צבע, לתת לחושים לעבוד, מאמנת את החושים. לפעמים את ממש נמצאת ולפעמים לא.
אתמול הלכנו לראשונה להופעה..לעידן סופרמן עמדי. זו היתה ההופעה הראשונה מאז שנעלמת ותאמיני או לא הצלחתי להחזיק עד הסוף. (יופי ממוש גאה בך).
לא הבאנו דגל וגם לא מדבקה. שאלתי מראש את האחים שלך אם הם רוצים שנביא וגם הכנתי אותם מראש שיהיו המון אנשי דגלים, אך הם ענו שהדגלים והמדבקות זה לאחרים, נועם איתנו בלב, מופנמת בתוכנו מ - א עד ת. לא מביאים.
כדרכי בקודש, בצעד הכניסה הראשון שלי לאולם חיפשתי אותך ואת כדרכך בקודש לא אכזבת. ממש בהתחלה בהתחלה נתת לנו את הסימן המשפחתי, זה של כולנו שיש בינינו אהבה נצחית. במרכז הבמה הופיע לו אינפינטי ענק ומייד אמרתי לך תודה ילדה שלי שאת כאן איתנו וכדי להוכיח לנו שטוב עשינו שלא הבאנו דגל או מדבקה מישהו עלה עם דגל בדרכי נועם ושוב אמרתי לך תודה רבה שאת כאן, חיבוק מאמא. רק אחרי שהרגשתי שאת ממש איתנו, כי המבנה החסר הזה הוא בלתי נסבל, התחלתי להתמסר להופעה.
עידן הבטיח שזו הופעה של קצוות, עולים הרים, יורדים בגאיות, מתים מכאב וגעגוע וזה ידוע כבר שלא מפחיד אותו למות, מפחיד יותר לא לחיות. הוא ביקש או הציע לכולם להתמסר לרגע, רק לרגע, כי מעבר לרגע אין כלום. צודק. לא סתם נעלמה לי תמונת העתיד.
רק שתיהיי בעניינים, מאז שנעלמת, כל אחד שאני קובעת איתו מקבל ממני בחזרה; "נתראה, בלי נדר, בשבוע הבא". יום אחד היתה לי ילדה, למחרת כבר לא, אז מה שנשאר זה רק הרגע הזה ומה שהוא מביא איתו. עידן ביקש וחשבתי שיש כאן הזדמנות לנסות. (טוב עשית אימוש) וכל קרה שאחרי כמה שיריי בכי כשסביבי עוד מלא הורי בכי, ניסיתי לנקות רעשים ולתת למוזיקה להכות בי, להקשיב למנגינה, בלי מילים להיכנס פנימה. פתחתי לה את הדלת לרווחה.
זה מאוד מאוד שימח אותי שהצלחתי ולו לפרקים ולו לרגעים.
רגע בסוגריים, את כמעט תמיד היית עם אוזניות על האוזניים. לא היית מתחילה נסיעה ברכב בלי שקודם כל הפלייליסט מסודר ורק אח"כ כל השאר. ומאז שנעלמת, הקצר המוחי שלי מחק את עולם המוזיקה ועכשיו אני מנסה לאט לאט להתיידד איתה מחדש. לקחתי ת'סיבוב של הניסיון ולפרקים הצלחתי והראתי לעצמי שאני יכולה אם אני ממש מתאמצת, ממש כמו בסרטון שעידן התאמץ כל כך לחזור לחיים.
הסופרמן הזה, שרואים לו בנשמה שהוא חיי גם וגם, גם מיוסר מכאב וגם רוקד ת'חיים לא פסח על אף אחד - לא על אנשי הדגלים, לא אלו עם הכסאות הגלגלים, לא על אלו שהנפש שלהם נחבטה אבל עליהם לא רואים ולא את אלו הרגילים. סגר שם הרבה מאוד מעגלים.
"כבר לא מפחיד אותי למות,
יותר מפחיד לא לחיות".
תגובות