למה לקח לי 3 ימים לחבר את הנקודות?

למה לקח לי 3 ימים לחבר את הנקודות קיבינימט. אני רואה אותם-אותנו נופלים לאט לאט למחלות,

אבל לא כאלו שלוקחים אקמול והוא מרגיע. מחלות שכול אני קוראת להן – לאט לאט אני קולטת שבחודש האחרון כל אחד חוטף משהו. יש את מי שלא ישן בלילות, מי שיש לו כאבים בכל הגוף, מי ששורף לו החזה עד הגב, מי עם בחילות, מי שנחנק כל כמה דק. מחלות שכול. 3 ימים לקח לי לחבר את הנקודות ולקשר את מחלות השכול המלוות אותנו בחודש האחרון לאזכרת השנה בשבוע הבא 27.9, בואך 7.10, 6:29. 3 ימים.

כשהבנתי, הסברתי לבני הבית שזה מה שקורה. הגוף רשם את התאריך ובלי לעשות כלום הוא מבין את המחזוריות של התאריכים. הסברתי להם-לי מה קורה פה ולמה זה ככה. לפעמים שמבינים ומחברים את הנקודות זה קצת מרגיע. יש לזה שם. זה מובן, זה ברור וזה מאפשר לזה להיות עד שיעבור.

את יודעת ממי שלי כמה ותיקי שכול סיפרו לי בשנה הזו, שיש חודשים במהלך השנה שאין אותם. הסוללה ריקה ובמקרה הטוב הם מתפקדים 20%-10%. הסתכלתי עליהם מהצד, ניסיתי, באמת ניסיתי להבין לעומק למה הם מתכוונים, אבל עד שלא פגשתי זאת בעצמי, לא הבנתי עד הסוף, עד הסוף, עד נימי הדם הקטנים בקצות האצבעות איך הגוף רשם לכולנו את ה 7.10, 6:29. רשם רישום חד, ברור ובועט עם צבע וריח. ממש קעקע אותו עלינו.

את יודעת נועמצוק, בעקבות איזו שיחה בינינו ניסיתי להדחיק, להרחיק, לעצום עיניים, להתהלך כסומא, לספר לעצמי סיפור שאני יכולה להתהלך בעולם עוד יום ועוד יום מבלי להתייחס, ממש להדחיק את החודש הבא לפתחנו, עד שהגעתי לקצה צוק ההדחקה. הוא הגיע. ושבוע הבא ניפגש. הפעם לא את ואני בנוהל הקבוע שלנו אלא את אני אוהבייך וזכרייך.

תגידי יפה שלי, מה עמדתך לגבי האזכרה?

ממיש, את זוכרת שאני כבר לא מביעה דעה? אתם מחליטים מה שמתאים לכם.

אבל נועמצוק, אני לא יכולה בלי הדעות החכמות שלך. תמיד היית מסבירה לי את הרציונל למה את חושבת ככה ולא אחרת.

ממיש, זה מה יש, אני לא כאן, אבל סומכת עלייך שאת יודעת מה מתאים ביום הזה.

מאיפה אני יודעת מה מתאים ביום הזה ילדה שלי?

מעולם לא הייתי אמא לילדה מתה וגם אין ספר הדרכה אחד מבריק כזה וספרי ההדרכה ביהדות מדברים אלי רק בחלקם. לוקחת משם רק את מה שמתאים, בדיוק כמוך.

אמא אין לך מה לשבור את הראש יותר מידי, את יודעת בדיוק את הדרך. תקשיבי לגוף וללב שלך. הוא תמיד מוצא את הדרך ראשון. מה שבטוח אמוש, שכל מה שתעשו אני אוהב, בדיוק כמו שאמרת לי כל החיים. שאת אוהבת אותי בכל דרך ולתמיד. ככה גם אני אתכם. אוהבת אתכם וכל כך רוצה שתיהיה לכם קצת הקלה ותתחילו לסלול דרך.

איך אפשר הקלה בלעדייך? בחייאת נועמצוק. את יודעת מה הם החיים בלעדייך? כבר שנה אני מנסה את המנטרה המטופשת הזו. את מתת ואני צריכה להמשיך לחיות את מותי.

אמא השיחה בינינו מתדרדרת, בואי נרגיע. את ואתם יכולים לחיות בלעדי וזה לא סביר שאת תמיד היית לי מורת דרך ומגדלור מאיר ועכשיו אני צריכה להרים אותך ולהאיר לך את הדרך. את זוכרת אמא כמה פעמים בחיי הסברתי לי על גדולת רוחו של האדם, על נפש האדם שיודעת לצמוח?

זוכרת ילדה. דיברתי מתוך תאוריה ואמונה, לא מתוך מציאות איומה.

אז אמא, אני סומכת עלייך ועליכם. מכירה אותך ממיש.

איך נועם, איך? כל היום אני מדברת אלייך שתראי לי את הדרך. התהפכו התפקידים. את מגדלת אותי עכשיו.

ולגבי האזכרה, בואי אעשה לך את זה פשוט אמא, אל תסתבכי יותר מידי. אני אהבתי שירים וטקסטים. זוכרת? תוכן, תמיד הייתי על התוכן. אבל גם אהבתי קליל ומצחיק וקופצני. אז אל תשחירי יותר מידי, קצת מזה וקצת מזה. כולם יבואו, ישירו יחד, תיהיו ביחד, תכנסו לאותו תדר יחד, תתחבקו, תיהיו האחד בשביל השני, תצחקו תזכרו, תחשבו על תקווה ותקומה למרות כל החושך הזה וזהו, תבכו עלי ועל כל החיילים המתים, אל תשכחו את החטופים ותעברו את זה. אני אקפוץ לביקור מלמעלה. מבטיחה.

בתמונה - שבועיים לפני, ילדה גאה ומרוצה. ונגמר.

לפוסט בפייסבוק