מאז שנעלמת, לא מצליחה לכתוב ברכות.

ילדה שלי,

כשהיית, הייתי ממש מעולה בברכות יומהולדת. ולא רק בימיהולדת, אלא בשלל ברכות; מכינה, צבא,

שנת י"ב, לג בעומר או סתם פתקי אהבה. הן יצאו מרגשות ומהלב, תמיד השקעתי בהן עומק ומחשבה. את יודעת את זה, את מרביתן את (והאחים שלך) קיבלת.

בחיידק הברכות נדמה שנדבקת ממני כי הברכות שקיבלתי ממך תמיד המיסו את ליבי וגרמו לי לבכות מהתרגשות של אהבה. שמת את הלב שלך במילים ששלחת.

מאז שהותרת לפרסום, זה אחד הדברים הכי שמורים אצלי, הברכות שלך..לא מוכנה לפרסם אותם למרות שאם אפרסם אותן כולם יתפעמו מהפלא שאת. הן באמת היו מלאות אהבה שהנשמה צורבת מלחזור אליהן ולנסות לקרוא.

מאז שנעלמת, לא מצליחה לכתוב ברכות.

לפתע כל המילים שמאחלים באמצעותן נראות לי תפלות, שקרניות, חסרות ערך, עגביות וסתמיות. לא מבינה מה העניין בלברך מישהו עד 120 או לכתוב לו שיהי רק טוב ורק מאושר. ממילא זה לא יקרה, אז מה העניין? אבל לכתוב כאב נזל ממני כמו מפל מאז שנעלמת, למרות שלא כתבתי לפני המוות שלך מעולם.

לא משנה כמה פעמים אמרו לי תודה על כך שאני נותנת מילים, על כך שהכתיבה שלי נוגעת, חודרת, פוגשת, לא הצלחתי להנות מהמילים הטובות. הכל כל כך כואב, שהוא לא מאפשר הנאה. עדיין.

אבל כך קרה, כיצר הישרדותי לגמרי, גיליתי שהכתיבה מצילה אותי. הוא עוזרת לי לפלוט החוצה כאב, עוזרת לסדר מחשבות ועוזרת לקבל הרבה אהבה. ואהבה כמו שענבל Inbal Merom  אומרת, "רק אהבה מביאה הקלה" (ענבל, אני בונה על המשפט הזה שלך).

הפרק שעלה הבוקר הוא על כתיבה. איך הפך עבורי לכלי הישרדתי. אצל חברי הסופרים המוכשרים הוא תמיד היה קרש הצלה. אני לא הכרתי אותו ובו.

אין לי זכרון מה אמרנו בו, אבל אני רוצה לקוות שהוא יצא מעניין ומשמעותי כי אין דבר יותר נגיש ופשוט מלזרוק מילים על הדף הסלולרי. כן כן, בכל מחיר, גם אם הוא גלגל עזר לא מוכר לכותב.

ממיש, רק דבר אחד אני ממש מבקשת ממך, תחזרי לכתוב ברכות. אנחנו לקראת סיום שנה, אחותי מסיימת י"ב, יש מלא סיומות עכשיו, עונת ימי ההולדת בפתח. את חייבת ממיש, אין ברירה.

מי תכתוב לאחותך הקטנה ברכות של אחיות כמוך נועם?

לפוסט בפייסבוק