מוצב נחל עוז-מינכן TAKE 2.
עודכן: 17 בספט׳
מוצב נחל עוז-מינכן
TAKE 2
סיפור בהמשכים.
ג', כאמור מקדים את כולנו בכמה צעדים וכשהוא שלח לו"ז אף אחד מאיתנו לא הבין את המשמעויות שלו ובטח לא את רכבת ההרים שהלו"ז הכביכול פשוט הזה יעביר אותנו. בכלל מאז שנעלמת, הכל הפך מורכב כל כך ונדמה שפשוט כבר לא יהיה יותר. ביד אחת מוות, ביד שניה חיים.
את הביקור התחלנו במפגש עם גברת שרלוטה קנובלוך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן כיום ובמשך שנים רבות נשיאת המועצה המרכזית של יהודי גרמניה כולם. אמנם כתבתי את תפקידיה ככה במשפט, אבל מביני דבר מבינים שאלו תפקידים בסדרי גודל של נשיא מדינת ישראל. גברת קנובלוך היא בחורה צעירה בת 93, עתירת זכויות שהחלה את דרכה בעולם בכך שלא ידעה בכלל שהיא יהודייה כי הוריה המיוחדים פשוט גידלו אותה כאחד האדם תוך שמירה על המסורת ובגיל 4.5, כשהמורה לפסנתר נאלצה להפסיק ללמד אותה בלית ברירה ובעיקר מפחד האיומים על חייה, היא החלה להבין שמשהו רע במיוחד קורה בגרמניה. רע מאוד.
משפחתה הקריבה את חייה למענה. ( הלוואי ויכולתי. הלוואי). הם יצאו למחנות הריכוז ואותה הספיקו להסיע לכפר מרוחק של נוצרים אדוקים שהסתירו אותה במהלך שנות המלחמה הארוכות.
לאחר המלחמה, הגברת קטנת המידות וענקית הרוח לא רק שלא ברחה לגור בארץ אחרת אלא עשתה הפוך על הפוך. היא הקימה בית עצום ממדים ליהודים בגרמניה – כזה שמעניק להם קהילה ובית, הגנה ומוסדות, חגים ומסורת, רפואה וחינוך או במילים אחרות כל מה שאדם זקוק לו ואף הרבה מעבר לכך – חיבוק ואהבה והגנה ושייכות ואת כל זה אי אפשר שלא לחוש עוד בכניסה לרחוב הקהילה היהודית.
כמה קולות ורעש רצו לי בראש באותו הבוקר ילדה שלי. הקול הכי חזק שצרח לי באוזניים וחתך לי את הלב הוא איפה את למען השם. איפה. איך יכול להיות שאנחנו יושבים עם אגדה באותו החדר במפגש כל כך אינטימי וכל כך מרגש ואת לא איתנו. רואה את עינייך הגדולות והסקרניות של אחייך כשלך, לא מאמינים שהם יושבים לידה ושומעים מפיה את סיפור חייה
ואת לא בחדר. ובאותה נשימה הכי היית בחדר. הסרטתי בראש את השאלות שהיית שואלת אותה ואיך עינייך היו נפערות עוד ועוד מכל תשובה שלה והיית ממשיכה איתה עוד ועוד ודמיינתי את החיבוק שלכן בראש ואיך היתה קוראת לך זיסלה בתום המפגש בדיוק כמו שחיבקה את אחייך.
וקול נוסף שצרח לי בראש הם הגעגועים לסבתא שכל כך אהבה אותך כשנולדת וכל מילה וכל ביטוי וכל תנועת ידיים וכל צורת ההליכה הזכירו לי אותה (מלבד מבנה האף השונה) ובזמן שדיברה רציתי ללטף לה את הידיים כמו שעשיתי כשהייתי ילדה והלוואי ילדתי אהובתי סבתא שלי מפנקת אותך קרוב קרוב קרוב כמו שפינקה אותי.
כשסיימנו את המפגש הרגשתי את הצער העמוק שלה. ממש כאב לה הלב עלייך ועלינו והכעיס אותה כל כך מה שקרה והרגשתי שהיא חוזרת קצת לנקודת המוצא שרוצחים בעולם יהודים על עצם היותם, ובלב שלי קיוויתי שכל יום היא מלאת גאווה על המפעל מעורר ההתפעלות שהיא עומדת בראשו. על האישה החזקה שהיא, שפילסה ומפלסת דרך בראש מורם, מזיזה הרים גם בגילה הנוכחי ופועלת למען יהודי העולם בחמלה, בחיבוק, בהגנה, באהבה.
ודעי ילדתי אהובתי, מחמל נפשי,
שיש עוד נועם בעולם,
והיא ביקשה להזמין ערכות מעשה אחד
לכל חברי הבורד שלה,
ולהנחיך את רוחך וערכייך כאילו היית נכדתה.
תמונה חסרה.
אחת שנעלמה
ואח סרבן רשתות חברתיות.
תגובות