מיתוג.
לתצפיתניות אין מיתוג טוב. הוא תפקיד קשה, משמרות לא פשוטות, צורך בריכוז גבוה ותנאים לא תנאים.
הבנות לא רוצות להתגייס אליו, וצהל מכריח אותם. אולי היום אחרי השואה זה השתנה. בכל מקרה לפניה, בנות לא רצו.
שבוע מרגע הגיוס הן הופכות מורעלות כאילו שמו להם רעל בכוס וחוזרות הביתה לשבת בחשיבה שזה התפקיד הכי שווה בצבא, הכי משמעותי, המפקדות הכי טובות וכבר מפנטזות על הקידום בו. לפחות חלקן.
ככה היה גם עם נועם שלי.
היא לא רצתה אותו בשום אופן. היה לתפקיד מיתוג גרוע וסיפרו לה סיפורי זוועות.
אבל נועם כמו נועם, גדולה מהחיים, אמרה לי, אחרי אין סוף ניסיונות לשנות, זעם וכעס על הצבא......יאאלה אמא משחררת, הולכת על זה בכל הכוח. איפה שצריכים אותי שם אהיה. זו השעה שלי לתרום.
בת דודה שלה הסבירה לה שהכי חשוב זה האנשים שאיתה.
אני עוד זוכרת את השיחה שלי עם אבא שלה שאמרתי לו כמה אני גאה בה איך היא יודעת לעשות גם וגם. זו ממש יכולת לעשות גם וגם. גם לבכות, להתפרק, לכעוס, לרשוף וגם להירגע, לקום מהשבר, לשחרר ולהתקדם קדימה ולראות רחוק ואופטימי.
זה קרה לה המון פעמים. ובכל פעם שהיה שבר, תסכול, קושי, היא אספה את עצמה אחרי כמה ימים וקמה על הרגליים.
אני לעומתה, נשארתי עמוק בבוץ. כל פעם שכאב לה, כאב לי.
ככה זה עם ילדים. כשנשבר לה הלב, נשבר לי, כשנפגעה ממש ממשהו, נפגעתי אני. רק שאני נתקעתי והיא התקדמה. תמיד היתה אומרת לי שאני לוקחת הכל ללב וברצינות, ושהיא כבר לא שם ויאאלה להתקדם.
עשיתי המון שיחות הסברה ביני לביני , כאלו של הפרדה ביני לבין הילדים שלי. זה עזר רוב הזמן. אבל לקח לי זמן. כי הראש הרי יודע והלב. מה איתו?
בשיחה עם אבא שלה אמרתי לו, הלוואי עלי הכוחות האלו שלה. שהיא יודעת גם וגם. להתפרק בכל הכוח ולקום בכל הכוח.
היא התגייסה שמחה. התאהבה בבנות. שמחה על השיבוץ. התאהבה בתפקיד שלא מימשה. ונעלמה. ברגע.
ומשבר כזה. לא מתקדמים. כי יאאלה אמא, לא כאן איתנו.
מיתוג.
בניית סיפור ובניית מציאות.
שולחת כוחות לכל החיילים שנלחמים שם בבוץ ובחול ותפילה לחטופים שיחזורו הביתה.
תגובות