ממילים למעשים.

נועם שבת

ממילים למעשים.

ילדה שלי, אם יש משהו שאני בטוחה בו הוא שלגמרי לא דמיינת שתמותי כה צעירה, לבטח לא באכזריות כזו. העשור השלישי לחייך היה מתוכנן בקפידה ובטח ובטח החלומות המתוקים שלך. תמיד כשאני קוראת מכתבים של חיילים שנפרדו מאיתנו והשאירו מילים אחריהם - מנסה להבין מה עבר להם בראש. אם הרגישו את המוות מעבר לפינה או שמה היו צעירים מידי מכדי להבין את העולם או שניהם. מה שבטוח שלעולם לא נדע.

על כל פנים ילדונת, היית כותבת לך סיכומי מחשבות בכל מיני, וזה מזל גדול כי זה עוד זווית עבורנו להבין את דרכך בדרך לגיבוש זהות של ילדה יפה, עיניים סקרניות וחלומות גדולים.

באחד הפתקים שמצאתי אצלך כתבת כך:

"שתי המטרות הכי קריטיות עבורי: ״בוגרי ובוגרות המכינה ייחשפו למערכת היחסים שבין דמוקרטיה, ציונית ויהדות בחברה הישראלית מתוך הזדהות והכרה בחשיבותם של ערכים אלו לאופייה של מדינת ישראל. בוגרי ובוגרות המכינה יממשו בחייהם הבוגרים את תפיסת העולם בשדה הפוליטי, הציבורי, והחברתי בישראל״.

שני המשפטים הללו מייצגים את דעותיי, אחרת אין תועלת במכינה. כלומר, תחילה, יש חשיבות ענקית ללמידה. כלומר, כל עוד אני לא יודעת, לא מכירה ולא מבינה לעומק את ההרמוניה שאמורה להיות בין דמוקרטיה, יהדות וציונות, לא תהיה לי אפשרות לפעול בהקשר לכך בחיים שאחר כך. ומאחר ואלו הם הערכים שמייצגים את המדינה שאני חיה בה, היה לי חשוב להבין את היכולת לייצר מציאות שכוללת את כולם ולהבין מדוע הם יכולים להתקיים בשיתוף פעולה ולא בניגודיות".

"המטרה השנייה, חשובה לא לי לא פחות....אם לא אלך ואעסוק בכך בחיי הבוגרים, ולא אממש דבר ממה שלמדתי השנה - זה בזבוז לחלוטין. אין טעם בלמידה ללא עשייה. למידה לכשעצמה חשובה, מפתחת את המוח, אבל מפתחת את המוח שלי בלבד - ולכן אין פה חשיבות לדעתי.

מימוש ועשייה למען הכלל היושבים על בסיס הלמידה הם המהותיים. ממילים למעשים".

**

המילים שהנחת ילדונת בפתק לא מהווים עבורי צוואה, הרי אין בזה היגיון, אבל הם מהווים עבורי מצפן ודרך ומאז אני תרה אחר אנשים שהופכים מילים למעשים. איזה מזל שהנס הזה קיים.

וכך חזרתי לי מניויורק והסביבה ומצאתי שם הרבה אנשי ממילים למעשים, כולם עוסקים בנתינה ומעבירים אותי שיעור גדול בעולם הזה.

מה קורה שם באמת בעולם הבא? איך זה עובד? אתם בעשייה? במנוחה? עושים פאן? ספרי לי קצת מה קורה אצלכם?

ומשהו נוסף ילדונת שתפס את עיני ודמעותיי בכל הזיכרון הזה הוא סרט קצר על מסע אבות שכולים ללפלנד שגם הוא תוצר של מילים למעשים. 2 בחורות מתוקות, מוכשרות עם לב משהו משהו Liat Lehavi Liat Sade-sternberg הקימו עמותה Journey4hope שמוציאה מסעות שכול. הן בשיתוף מאגמה מאגמה - magma offroad לא מן העולם הזה, ובראשן עומדת Yifat Yeger המופלאה, דואגות לכל הדבר החשוב הזה להתקיים. אמנם חוויתי אותו בעצמי, אבל היה משהו מזוקק במראה הזה של האבות השבורים שהדמיע אותי קצה לקצה ושם לי מראה על החיים שלנו – על האבות השותקים, הנושאים, המתקיימים – אלו שגם רוצים חיים, גם מבינים שאין ברירה או יש בחירה או איך שלא נקרא לזה וגם מתפקדים ונושאים משא כל כך כבד על הכתפיים וגם זועקים בשקט בליבם "דע בני אהובי שמליבי לא נעקרת" וגם הולכים עם השבר הלא מדובר הזה וגם, וזה הגם הכי מראתי שקיבלתי מזוקק לפנים זה איך נראה זוג שרואה בן זוג כל כך כל כך עצוב עם כל הניסיונות הרבים לייצר חיים.

את הסרט אפשר לראות בערוץ 13.

עד שאמצא מילים ואסדר מחשבות ילדתי, דעי שביום הזיכרון החברות והחברים שלך דיברו על הריח שלך. ריח! ילדה שלי – הסתנוורו מהגלייז שלך ודיברו על האופן שבו סידרת את התלתלים ואיך היית נרגעת כשהתלתלים היו מסודרים בריח ובצורה שאהבת וחלק ביקשו לעלות לחדר שלך העומד בדיוק כמו שעזבת לחפש את הגלייז, להסניף עוד קצת ממה שאין. ואת כל כך טמונה בהם שהם ממש עשו חיקויים שלך ותגובות לסיטואציות ובדיחות של תיכוניסטים והחזירו לרגע את האינטונציה שלך ואת הבדיחות שלך ואז הם סיכמו איפה את למען השם – איפה זו שאמרה להם ה-כ-ל, ככה, מאהבה, כי מי שאומר מאהבה מאמינים לו וסומכים עליו וזקוקים לו כל כך.

ועכשיו אין אותך ואין מי שתגיד ואין –

ולסיוט הזה מתעוררים בוקר בוקר

ואת זה, לעולם לא אבין.

מחמל נפשי, אהובת חיי הנצחית,

דעי שעוד יש נועם בעולם,

לו יהי, שנדע ללכת בדרכי נועם.

לפוסט בפייסבוק