ממיש, ספרי קצת מה קורה איתך? איך עוברים החגים והימים האלו?

אומרים שנשמות יודעות, לא נועם? כן יודעת, אבל את מכירה אותי ממיש, יש לי עוד הרבה עיסוקים,

אז לא תמיד אני על הדברים, חייבת לשמוע קצת סיפורים ממך.

אולי במקום שאני אספר לך, את תספרי לי על שאר העיסוקים שלך ומה קורה איתך? אני אספר ממיש, אבל קודם את.

תשמעי ילדונת, בחגים האלו השתכללתי קצת. שלפתי מהארכיון כמה דרכים שהחלטתי לבדוק אם יעבודו וחלקם ממש עבדו, אז הנה מספרת לך.

קודם כל, התחלתי לדבר על החגים-מועדים-אירועים בקול כבר בפורים. כאבי הגוף החלו וידעתי שהשנה אני לא יכולה להדחיק עד הרגע האחרון ואז להתמודד עם הנפילה מהמצוק, אז עבדתי הפוך והתחלתי לטחון לחברים השכולים שלי את הראש כבר בפורים. אכלתי להם את הראש עם כל המצוקות שלי והבנתי שהמצוקות שלהם לא פחותות משלי וניסינו לחשוב יחד מה עושים עם זה (למי יש סבלנות לשמוע חוץ מהם).

שנית, כבר הבנתי בגס איך לבנות לו"ז יומי – לו"ז שכול וחול. הלו"ז מחייב את השניים; גם לאפשר זמן ומקום להיות איתך ולבכות מגעגעים צורבים, להקיא את הכאב החוצה וגם לחיות, שזה אומר פגישות עם בני אדם. אני זוכרת את האמירה של הפסיכו. כשספרתי לה שאני רק רוצה להעלם ולהתבודד ולחיות ביקום משלי, אז היא ענתה שהיא מבינה (תמיד הן מבינות כל כך), אבל בסוף מה שמוציא אותנו מהמעמקים זוהי חברת בני האדם והיא סומכת עלי שאמצא את אלו שאני מסוגלת בנסיבות להיות איתם ולנהל איתם שיחה שאוכל להעביר את האוויר בקנה הנשימה. כי הבעיה נועמיק או לפחות אחת מהן היא לנשום. להוציא ולהכניס אויר חלק, אוויר חלק מקנה הנשימה. הפעולה הפשוטה הזו הפכה לכל כך מסובכת ומכאיבה.

שומעת? אז כבר הבנתי שאם לא אבנה לוז שכול וחול (רק שמישהו יסביר לי איך מחזיקים משרה מלאה בלוז כזה) הגעגוע השורף יוצא בלילה, בכל לילה. לילה אחרי לילה. ובלילה בלילה, בחושך בלילה המחשבות יאאה-וולי נועמיק, מי היה מאמין לאיזה מחשבות האמא שלך, הכל כך אופטימית שאהבה כל כך את החיים יכולה להגיע בחשכת הליל, מה שכל הזמן זורק אותי למחשבות כמה קשה לאלו שסובלים מדיכאון לאורך שנים. איך הם חיים ככה ואיך לא הצלחתי להבין אותם לעומק לפני. זה תמיד היה נשאר בצורת כותרת ובצורת מעניין איך שום דבר לא עוזר להם, למרות שאני בטוחה שהם מנסים כל הזמן לצאת מזה. קצת קשה לי עם זה שלא הבנתי המון דברים פעם.

אז לקראת ערב פסח בניתי לוז שכול וחול מי היה מאמין. פתחתי את הבוקר בכאבי בכי משוגעים שאיך קיבנמט אחזיק חיים כשאת לא איתנו, אבל בצהריים עשיתי צעד רציני (כי אמרת שהכל מתחיל בצעד) והזמנתי את החברים מפעם – אלו שהיו כאן בדיוק יום לפני הגיוס שלך. את בטוח זוכרת את המפגש המרגש ההוא ומאז הם היו כאן מלא פעמים אבל לא בתצורה של אז, כי מי יכול להחזיק מפגש באותה תצורה שהוא מתסרט שבקרוב תמות לו ילדה?. ובאמת המפגש איתם הוציא אותי מהבור והזכיר לי משהו מתוק מפעם, למרות שכלום לא מפעם והייתי גאה בעצמי שלא ויתרתי כי הבטחתי שבכל יום אני משלבת שכול וחול. ובערב נועמצוק, בערב – כולם היו נורא יפים ונורא עצובים. עצובים כל כך ומרוב כאב לא הצליחו לדבר על עצם הכאב. הסדר התחיל, הדמעות גם, התעלמתי לחלוטין מההגדה וכל הזמן דמיינתי אותך, את סבתא ואת שמואל עושים סדר משלכם. סבתא הרימה שולחן חג משוגע, שמואל עמל על הכל והיה לה לסו שף וסיפר סיפורי יום כיפור והמשיך לסיפורי 7 לאוקטובר כלא מאמין ואת היית אחראית על היופי והשמחה. דמיינתי אתכם מתחילים חג ככה בינכם באינטימי ואח"כ הזמנתם לאט לאט מלא מלא מלא מתים, יפים ומיוחדים כמוכם לעשות אתכם חג. היה שם איזה רגע בזמן שאבא, שלא יכול לדבר עלייך בקול בלי להיחנק דיבר עלייך ועל שמואל ועל החטופים, אמרתי לעצמי להכניס ולהוציא אויר, להכניס ולהוציא, לעשות צעד והתחלתי להשתלב בשיחה ולא להיות רק זומבי. וואלה נועמיק עבד. אפילו היה נחמד, קצת שיחות חול לאוורר את האיברים. הפתעתי את עצמי שהסדר היה גם נורא וגם נחמד והצלחתי לעשות את התנועה והמעבר ולייצר גם וגם.

שכול המועד 2 כבר הבנו שלא צריך להעמיס יותר מידי ארוחות חג כשאת אינך וחיפשנו את הדרך הכי סבירה לעבור את זה. החלטנו שנוסעים צפונה ל-4 ימים, כי כבר הבנו שלברוח לא ניתן. האחים שלך ממש לא הבינו איך אנחנו מתכוונים להיות 4 ימים מחוץ לבית יחד בזמן שיש כל כך הרבה פעילויות בקיבוץ, אבל לרגע אחד חזרנו להיות ההורים הנחושים של פעם ואמרנו להם שזה מה יש. הקדשנו את 4 הימים האלו לעצמנו דרך הרגליים והטבע. כל יום מקטע אחר. מה אגיד לך ילדונת, למרות שאבא ואני היינו חולים (כי אנחנו כמעט כל הזמן חולים מאז שנעלמת – מי אמר קשר גוף-נפש?), חרשנו את הצפון ברגליים והפלא ופלא, האחים שלך נהנו! וגם אנחנו. נהנו יחד; מהטבע, מהירוק, מהאוויר ומהביחד – משהו מהמשפחה של פעם התחיל להידבק, למרות שדבק היה התפקיד שלך, כולנו ממש השתדלנו והיה לנו נעים ומתוק. הצפון יפה נועמיק, יפה ממש. לא הצהיב עדיין, רוח נעימה וקרירה, מלא מרחבים וממש בו זמנית הצפון שותת דם. כל אתר שמתהלכים בו - שכול – או אתר הנצחה של כיפור, או הנצחה של כיפור + 7 באוקטובר פלוס תוספת העמודים השכולים מלאי המדבקות והמכוניות השכולות מלאות המדבקות. אם זה לא מספיק, בכל כיכר החטופים נמצאים, רק החטופים האמתיים לא כאן, וככה מתהלכים בין פלאי הטבע המוריקים לפלאי הטבע האכזריים במציאות שהיא גם איומה וגם יפיפייה. איזה עולם אכזר ומוזר.

והיה איזה רגע בזמן שקבוצת בנים מתוקה ומטיילת מתל אביב ביקשה שנצלם אותם מול החרמון הסורי המושלג או בשמו החדש, כתר החרמון, ואמרנו שבתמורה הם יצלמו אותנו ושלפנו את הדגל שלך מהתיק כי תמיד מצטלמים יחד, גם לפני היעלמותך ומישהו אמר בשאגה – "את אמא של נועם אברמוביץ היפה"? כן עניתי, כולנו. אני מכיר אותה מכיר אותה מכיר אותה. הייתי עם עוף בשנת שירות והיא באה לבקר אותנו. הוא נע בין צרחות של התרגשות-כאב-התרגשות-חנק וביקש להצטלם יחד ואת התמונה שלחתי לעוף שנמצא בעזה, אבל הוא עדיין לא הגיב לי כי אולי אין להם טלפונים שם. ובכל פעם ששלפנו את הדגל להצטלם יחד, לא ידעתי מה עבר לאנשים בראש, כי לעולם לא נדע מי האנשים שלידנו ואיזה סיפור הם סוחבים איתם, אבל אפילו בקצה הארץ, ממש מהמקום הכי צפוני בו צופים על סוריה, את בלב של מישהו. וכשאת נמצאת בעוד לבבות של אנשים זה טיפונת עוזר ללב שלי.

תראי נועמיק, התרחשו עוד המון דברים השבוע, אבל סיפרתי כאן המון לפעם אחת ופייר בינינו כל מה שמעניין אותי זה מה קורה איתך. ממיש, אצלנו יש כל הזמן תנועה, אספר לך בפרוטרוט, מבטיחה, אלחש לך באוזן אבל התקופה הזו ממיש גומרת אותי מגעגועים.

בתמונה, הטיול האחרון שלך מרמת הגולן.

מה שיפה נועמיק, שגיליתי שהתמונות שלך מהטיול הזה הן בביקיני חשוף. אותך לא עניין שאת חשופה כי אהבת את החיים כמו שהם ואותי זה תמיד הביך. מעניין אם יום אחד יהיה לי אומץ לעלות תמונות שלך בבקיני חשוף.

וגם סתם איזה ערב שניקתם את החטיבה לפסח.

לפוסט בפייסבוק