נולד הפחד לחיות.
אולי יותר מכל הפחדים שנולדו עם המוות שלך נולד הפחד לחיות. שזה כשלעצמו מפחיד לומר בקול. וגם לכתוב.
ולא, לא בהכרח הפחד לחיות במדינת מלחמה, לא בהכרח הפחד לחיות במדינה בה החברה הולכת ומתפוררת בצעדי ענק כי מוביליה דואגים באופן שיטתי לפורר ולפלג אותה אלא הפחד לחיות חיים חסרי טעם וריח, חסרי משמעות, חסרי צורה וגוון, חסרי מעוף ושמש.
זה מפחיד ילדונת. מפחיד ממש. ומי כמוך יודעת זאת כי כמה שיחות היו לנו בנושא שכל מה שאני רוצה לכם אחרי הבריאות הנפשית והפיזית זה שתעסקו ותחיו בעשייה משמעותית, כזו שמניעה אתכם לקום בבוקר.
וזה ילדונת, מת אצלי יחד איתך. נדם הקול.
הפסיכו. אומרת לי שזו "המשימה" שלי כרגע, להדליק פרוג'קטור ולחפש משמעות מחדש בחיים האלו. גם ויקטור פרנקל שהספרים שלו זרוקים בכל מיני פינות ברחבי הבית אומר את אותו הדבר אבל אני לא מצליחה למצוא כלום. הכל נראה לי הבל הבלים, מטופש ומיותר, חסר טעם ובעיקר חסר משמעות. המצפן נתקע, למרות שהוא לא עובד על סוללה או על חשמל.
אני גם יודעת שאת כתבת והאמנת בזה, כי זה פתק שהשארת לנו ממך, אני לא צריכה לנחש. כשנדרשת לעשות רפלקציה בכיתה יא לעבודה אודות המחזה "הדבר", כתבת; "אין סיבה להתמקד בסיבת המוות. עלינו מוטלת האחריות למצוא את המשמעות לחיינו, היא אינה מוטלת ביידי אחרים והחיפוש אחר סיבת המוות לא יוביל לשום מקום טוב, ולכן מוטב יהיה להמתקד במעשים הלאה, לאחר מוות של מישהו קרוב.
לאחר מוות של מישהו קרוב מוטב לכאוב, להיות בצער אבל ממש בו בזמן לקום על הרגליים, לחפש משמעות חדשה ולהמשיך הלאה".
לא ציטטת אף אחד, לא העתקת משום מקום, פשוט כתבת את מחשבותייך. סה"כ סטנדרטי ממש לילדה בכיתה יא.
יותר מהכל ילדונת, מפחיד כרגע לחיות. החיפוש הזה קשה קשה כשכל כך חלשים. כשאני ממש ממש חלשה אני הולכת להירגע אצלך. בדיוק באותם הרגעים שהמחשבות בצבצו, מצאתי את האבן הזו שהשאירו לך.
בכלל, כל פעם שיש לי מחשבה מפחידה, מופיע מולי סימן שקשה לי להתעלם ממנו. בתור אדם
רציונלי הייתי נוטה לומר שמדובר בצירוף מקרים, אבל המקרים יותר מידי קורים. ויותר מידי מצורפים. כבר חצי שנה.
אתמול זכינו לראות מופע זיקוקים מתוזמר היטב בשמיים, כזה שמראה שכשצהל רוצה ומוכן הוא יודע ת'עבודה. הסתכלתי לשמיים וחיפשתי אותך.
אילו רק, אילו רק. אילו רק חצי שנה קודם צה"ל היה קשוב ומוכן.
תגובות