נוני שלי.
נוני שלי,
את אמנם חיית בפורטה, אבל אני הכי לא. ממש ממש לא. מכירה אותי, אמא פרטית למשפחה פרטית. לא אוהבת חשיפות, מסיבות, אירועים גדולים ואורות מנצנצים. אמנם את כנראה היית מסוגלת לגל הצונמי הזה של חגיגות הזכרון, אבל אני לא. אז כשהגיע מבול הפניות מכל מיני עיתונאים/כתבות/הקראות/שרים ל.....סגרתי מדפים. זה פשוט חנק אותי מעבר לחנק הרגיל והבנתי שאני חייבת להוריד ווליום כדי לשרוד.
חגיגות הזכרון מאחורינו. היום מונח על המדף יום העצמאות. לצערי עדיין אין לנו כזו. אבל ככה קוראים ליום הזה.
אספר לך נועמיק, שכל מה שעשיתי בשבועיים האלו זה לבקש ממך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב סליחה. יותר מהסליחה היומית. סליחה סליחה סליחה ילדה שלי שהאמנתי שהמדינה תגן עליך. ואיך איך איך לא הצלחתי להגן עלייך.
ובוא זמנית אמרתי לכל כך הרבה אנשים תודה בשבועיים האלו. ובכלל ב 7 החודשים האחרונים. אני אפילו לא אצליח לרשום את כולם כאן בשמותיהם הפרטיים כי הם רבים רבים.
חשוב שתדעו שאנחנו אסירי תודה. פשוט, אין לנו מספיק מילים כדי להביע את התודה הכנה שלנו, ההערכה האינסופית שלנו לכל אחת ואחד מכןם, שהשאירו לנו פתק על הדלת, ששלחו לנו עוגה, שהרימו טלפון, שהביאו לנו פרח, שביקרו את נועמיק גם כשלא היינו כאן, שכתבו הודעה שחיממה את הלב ברגע קשה, שחייכו אלינו, שחשבו עלינו, שהקריאו טקטסים עליה ברחבי הארץ והעולם, שלמדו עליה וחוו דרכה, שהדליקו לזכרה נירות, שכתבו עליה שירים, שצילמו לכבודה קליפים, שהקדישו בשמה מלגות לאחרות, להמונים שהגיעו מכל רחבי הארץ לחבק אותנו, לאלו ששרו איתנו, לאלו שמניחים לנו מילים טובות על הלב, לאלו שמארגנים לנו הכל כשאנחנו מתקשים, ששלחו לנו כל כך הרבה הודעות על איך היא בלב שלכם, שעטפו אותנו באהבה ללא תנאי.
משפחות שכולות לא צריכות דבר מלבד שימשיכו לאהוב אותן.
אלו ימים כל כך כל כך גדושים שאעלה תודות בקצב שאוכל לו.
תגובות