נועמיק שומעת?
עודכן: 7 בספט׳
כבר ימים רבים שלא כתבתי. אלו ימים כל כך מסובכים לי שאפילו לא מצאתי מקום לכתיבה מרוב
בלאגן רגשי, וכשכבר כתבתי הרגשתי שהטקסטים מוגזמים לגמרי והציבור לא צריך לקרוא טקטסים כל כך קשים. יש גבול, במיוחד שיש פה ילדים בפורום.
מאז שתמו ימי קרנבל הזכרון קיבלנו טילי שיוט חדשים בדמות סרטון התצפיתניות ושפע ראיונות טלויזיונים מכל עבר של כל מי שאנחנו מכירים. אם רציתי ואם לא, לטילי השיוט האלו לא היתה כיפת ברזל וחשתי שהם פוגעים בי פגיעה ישירה והמשמעות היא שאני יורדת מהפסים.
אפילו פגשתי אדם אחד השבוע שירד מהפסים עם תעודות ושאלתי את עצמי אם גם אני כמוהו, כי נדמה לי שאיבדתי אוריינטציה.
הסרטון הכל כך חשוב הזה, שהלוואי ויזיז למישהו במשהו ויחזיר לנו את כולם הביתה, פירק אותי בכל כך הרבה מובנים וחזיתות שלא ידעתי את נפשי ולא ידעתי שברגע נתון אחד אפשר להרגיש כל כך הרבה סוגי רגשות. ואם לא הספקתי לי אז בו זמנית דאגתי לאחים שלך ושברתי את הראש מה עושים איתם כדי למנוע מהם את התופת המטלטלת נפש הזאת וגם דאגתי להורים ולאחים של החטופות - איך הם מתמודדים עם הזוועות האלו. וכל זה ועוד הוריד אותי מהפסים. לגמרי.
ובכל הזמן הזה אני שואלת את עצמי מה את היית עושה, איך היית מרגישה ולאן היית לוקחת את זה. ובכל הזמן הזה אני רואה אותך חיה לי מול העיניים, ממש צועדת בשביל מולי (למרות שאני לא פותחת סרטונים עדיין) וגם רואה אותך מתה (גופה) מול העיניים. וביקשתי ממך עזרה. תעזרי לי לראות את הדרך ביקשתי ממך כל כך הרבה פעמים בשבועיים החולפים.
נועמיק, הכל קורה בו זמנית במוח שלי כמו גלילי צמר שהסתבכו עד הקשר האחרון.
אבל אמרנו שלא אניח כאן טקטס קשה ...אז תשמעי רגע, היום התחלתי את השבוע בלהיות בוט. כן, יש לי אזורים מבהילים כאלו שאני הופכת לבוט. בוט חלול ומתפקד, חד כתער, יעיל ומקדם ובזמן שאני בוט כלום לא כואב. ככה זה בוטים. הם נותנים הפוגה מהנפש המפוררת. והבוט הזה יכול לעשות כמה דברים במקביל - גם לדבר על מבנים ארגונים בעבודה וגם להתכתב עם אמהות שבורות ולעשות רשימה של כל בליץ הטרלול הזה שרץ לי במוח.
באיזשהו שלב הכל הטביע אותי ונזכרתי שאצלך אני נרגעת (במצבי טביעה אני לא זוכרת מה עוזר לי) אז אחרי שהגעתי לבקר אותך ובכיתי את עצמי לדעת על כל הדברים המרגשים שכותבים לך וגם הודתי בלב למי שהשקה את העציצים בזמן שלא היינו כאן בסופש, יצאנו לקבוצת הורים.
יש לנו קבוצת הורים ממש מיוחדת, קסם של אנשים. אנשים מקסימים שמנסים בציפורניים לבנות את פסיפס חייהם מחדש. אני מלקטת מכל אחד דברים ושיטות ושואלת את עצמי על מה כל אחד מבסס את דרכי ההתמודדות שלו.
ואז אבא בא עם הבלחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון (תמיד אבא הכי מבריק) ואמר שיש לנו פיצול אישיות, שאנחנו מחזקים בכל רגע נתון מלא דמויות. וברגע אחד שהוא נתן לזה שם וכולם אמרו שגם הם מרגישים ככה והמנחים עוד הוסיפו תאוריה, לפתע משהו בי נרגע. משהו בי הבין שאולי הירידה מהפסים שלי היא לא רק שלי אלא תופעת שכול ידועה בזמן שאנחנו מנסים להחזיק את החיים והמוות בכל רגע נתון.
אפילו כתבתי לבנות שהקבוצה הרימה אותי הערב אחרי ימים ארוכים של בורות שחורים ולא הספקתי להגיד להם תודה, כי תמיד אנחנו גולשים בזמן והמנחה תמיד אומר שאי אפשר להמשיך כי נגמר הזמן, ואנחנו ממשיכים למטה בקצה המדרגות.
ובחדר היו שני כסאות ריקים כי זוג אחד לא הגיע, אבל מבחינתי הרגשתי שהתיישבת על הכסא ליד המנחה ונהנית ממה שקורה בקבוצה וגם קצת היית גאה בנו היום שהצלחנו קצת לצחוק תוך כדי שיחה, כי כשהיה כבד מידי בחדר היית מביאה שמחה ואור ומתחילה להקליל ת'אוירה.
תודה לכם קבוצה הורים יקרה אם את.ם קוראים ואם אתם לא, אני אדאג שהתודה תגיע אליכם במפגש הבא, רגע לפני שהמנחה עוצר אותנו.
אמנם אני כמעט לא פותחת סרטונים, אבל יש לי אחד ישן שתמיד מקליל ת"אווירה.
תגובות