נרות נשמה.

נועם שבת.

נרות

נשמה.

138 שבועות ילדונת שהנר דולק בבית. דולק, בלי הפסקה. רגע לפני שאחד מסתיים השני מודלק. לא התחברתי לנירות לפני. בכלל לא.

אני לא זוכרת את היום המדויק בו התחלתי להדליק נר אחד מתמשך, אבל נדמה ששבועיים אחרי היום הנורא ההוא התחלתי להדליק נר. תחילה יום יום ובהמשך נר שבועי. הסתכלתי על תמונותייך ואיורייך ונשבעתי לך שהאור שלך לא ייכבה, לעולם.

לא בתוכי, לא מלפני, לא מאחורי, לא מצדדי, לא אצל בני הבית, לתמיד, עד שאעצום את עיני. את תמיד תהיי הפרוז'קטור המאיר את הלילה במדבר שנחרט בי ובנו.

וככה, מאז ילדונת, עם הכנת ושתיית הקפה בבוקר, אחרי עוד לילה הלום שינה, אני פותחת את הבוקר ושואלת אותך במעמד צד אחד: "את איתי נועם?" "כן ממיש, אני איתך את עונה", "אוהבת אותך ילדה שלי, מחמל נפשי אהבת חיי הנצחית", "אוהבת אותך ממיש שלי, אני תמיד איתך". וככה בכל בוקר אני מסתכלת על איורך העומד על עדן החלון ומבקשת שיהיה בי הכוח לעשות הכי טוב שאני יכולה לאותו היום, להסכים ללכת בדרך בו רגלי יובילו אותי – לאורך, לזכרך ולמען אחייך ואביך, ובערב מוסיפה, בלי נדר כי אין לדעת מה יקרה ברגע הבא.

ומאז ילדה שלי – את איתי, כל הזמן כל הזמן. אני לומדת להקשיב ולהתחדד אל מול החושים החדשים שנולדו עם העדרך; אלו אותם סימנים, מחוות, צירופי מקרים, סיטואציות שומטות לסת, דברים לא הגיוניים, תצורות של התרחשיות שמעולם לא פגשתי קודם, תחושות גופניות. את מצידך מרעיפה אהבה כל הזמן, כל הזמן.

אולי אני מגזימה, אבל לעיתים נדמה שאת רואה ויודעת כל, כי במקומות שאני צוללת למעמקים ככה את מגבירה את הווליום ומושיטה לי יד יציאה מהבוץ הטובעני של הגעגועים המכרסמים בנימי הנימים של הגוף.

וככה מצאתי את עצמי/עצמינו השבוע מקבלים מאנשים טובים טובים שאת מרביתם אנחנו לא מכירים כל כך הרבה מחוות של אהבה ממך – ביום ראשון הסופרת שהחליטה שמעתה הספרים שלה יהיו עם כתבי היד שלך, ביום שני האמא המקסימה והמרגשת שהחליטה שאחת מ 12 משימות בת המצווה של בתה יהיו לאורך – שאורך יאיר לה את הדרך, ביום שלישי שלחת מבול מבול של אהבה לחברתך בצורה של משימה של בנות בכיתה ו' שהניחו את ערכייך בצורה בלתי בלתי נתפסת ושתינו פקחנו עיניים נפעמות אל מול מה שאנחנו רואות ואמרנו בקול אחיד – זה לא הגיוני, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני, מה קורה פה. ביום רביעי היתה זו אישה מקסימה שביקשה מחבריה לא להביא לה מתנות ליומההולדת 50 שלה, אלא לתרום את כל המתנות שתוכננו #למרכזלשירותציבורי, כמה שעות אחרי, שוב הודעה מתוקה, מרגשת ומחבקת לב שביקשה לתרום למרכז כי היא הכי מאמינה בו, עוד אישה כזו רחבת לב שוויתרה על המתנות האישיות שלה וביקשה להעניק למיזם החשוב הזה. ביום חמישי שלחה החברה מהמסע לפולין עץ ערכים שלך שסיפרו עלייך לכל כך הרבה קבוצות, והיה יום אחד השבוע שבו הייתי צריכה את עזרתך למען אחותך. ממש ממש צריכה את עזרתך והתלבטתי אם לקרוא לך לעזרה, כי אני לא אוהבת לקרוא לך לעזרה, אני רוצה שתנוחי על משכבך בשלום, לא רוצה להפריע לך אחרי כל מה שעברת, אבל זו אחותך, ולא יכולתי שלא לבקש, וכמו חץ מכוון ממש עשית בול פגיעה בצורה ששתינו פקחנו עיניים ואני יכולתי בהתרגשות רבה ובעיניים דומעות להגיד לה יוביק – זו, מתנה מנועם.

את יודעת ילדונת, במשך תקופה ארוכה הרגשתי את הגנרטור שאת מפעילה בגופי, גנרטור של אור ואנרגיה שאת מפעילה בכל דרך, רק כדי שארגיש שמישהי מושכת אותי מהמצולות, רק כדי שאבין שנשמתך לא נעלמה, שהיא ממשיכה להתקיים בעולם, שהיא מושיטה לנו תמיד יד מחבקת ומסלול ללכת בו, ואמרתי לעצמי שאינני יודעת מהי האמת, אבל עם תחושות פיזיות אני לא מתווכחת. עם הזמן, לאט לאט, נדמה שיותר ויותר נסללת במוחי הדרך שנראית כמו מעבר בין הרגשה לידיעה. ידיעה שהגוף אמנם מת, אבל רוחך, לא. וערכייך, לא. ותמצית הקיום שלך, לא והנשמה שלך ממשיכה להסתובב בעולם כל הזמן כל הזמן – מושכת בחוטים, תווה את תוואי הדרך, מסמנת שביל, נותנת כיוון ומוליכה מעת לעת לנווה מדבר.

לא האמנתי בנשמות לפני, בכלל לא. זה שלב משמעותי במסע הזה. זהו שלב.

תודה ילדתי אהובתי שאת שולחת לנו אהבה בכל כך הרבה דרכים ותצורות, זה כמו מכונת הנשמה שקופה לימים אפלים, לימים רגילים, לימים שמחים, לימים דהויים, לימים לףצבעוניים. אנחנו צמאים לך תמיד, בכל הימים.

נרך לעולם יאיר את דרכי/דרכנו.

לפוסט בפייסבוק