קבורה.

השואה הראשונה שלנו החלה ב 7.10 כשנועם הוגדרה כנעדרת אבל בתוכי (אפילו לא בתוך תוכי, אלא מספיק בתוכי, ידעתי שזה נגמר. שמעתי את היריות בטלפון והבנתי שאין לילדה שלי סיכוי, אף על פי שעוד לא הבנתי כלום).

השואה השניה החלה ב 10.10.2023, היום בוא ה"מודיעים" מגיעים אלייך הביתה.

לא יודעת מי לוקח על עצמו תפקיד כזה, אבל מופע האימים שהוא זכה לראות לנגד עיניו גם בסדרות ההוליוודיות המתקדמות ביותר אינני חושבת שדמיין.

אחרי שעות ארוכות של מופע אימיים, מדידות לחץ דם וכדורי הרגעה, מישהו מצליח להגיד לך משהו ולשאול על קבורה והלוויה.

ברגע הראשון אמרתי מי צריך קבורה. בשביל מה. איך זה יעזור לנו. זה לא יחזיר לנו אותה.

שנים אני לא באמת מבינה למה צריך לבזבז נדל"ן על המתים. בוא נשתול עצים אני אומרת.

אומרת זה נחמד, אז אומרת. וחושבת.

מה זה משנה מה חשבתי לפני 3 שבועות?

הרי נסתרות הן דרכי החיים. והמוות. וכלום ממה שחשבתי פעם איננו עוד.

בתבונה גדולה מאוד מאוד, האלו מ"המודיע" ביקשו שנחשוב על זה עוד קצת לפני שנחליט. הסבירו שלמסורת של 2000 שנה יש הרבה היגיון. שנדבר בבוקר. ואז נחליט.

וברגע, שאין לי מושג איך הגיע, אמרנו בטח קבורה. קבורה צבאית על מלא. בלי מטחי ירי. מאלו יש לנו מספיק. אבל כל השאר על מלא. בשניות התארגנה הלוויה. יותר נכון ההלוויה התארגנה מעצמה.

אני ראיתי 10 אנשים סביבי. אנשים מספרים שהיו המונים.

נועם הכירה המונים.

מאז, גם בחלום הבלהות שלי לא הייתי מאמינה שהקבר יהיה המפלט היומי שלי.

מסלול ההליכה היומי שינה כיוונו וככה בוקר בוקר אנחנו נפגשות שם לכמה שעות שבתאטרון האבסורד, מצילות

את חיי.

התחביב החדש הפך להיות טיול ספסלים בבית הקברות. התבוננות על עיצובם של הקברים. כשמתבוננים מקרוב רואים את המתים ואת הלב השרוף של המשפחות שמאבדות את היקר להן מכל.

קבורה.

מי היה מאמין.

תודה למלכים ששומרים עלינו, מנקים את המקום ומשאירים לנו כל פעם נר נשמה חדש, זר פרחים לשבת.

רק מחכה לרגע שהחטופים יחזרו לידי הוריהם ויקירהם.

לפוסט בפייסבוק