קודם כל לעבוד עם הגוף.

כשהמטפלת החכמה שלי רואה את נפשי הסוערת המתקשה לנשום היא מנסה קודם כל לעבוד עם הגוף. חייבים אדוה, חייבים להוציא קצת את שתקוע במערכת העצבים היא מסבירה. עוד לא עבדנו מספיק על היום ההוא ב 6:35 בבוקר. הגוף שלנו מכונה מדהימה והיא לא נושמת כשהמערכת תקועה. בואי נעבוד היא אומרת; נרבה בנשימות עמוקות ונעזר בדימיון. הסשנים איתי ארוכים ומחייבים, כי לקרר את המגהץ על הלב לוקח זמן. בזמן הזה היא מבקשת שאדמיין, ניתן לדמיון לעשות עבודה...לא עוברות מאיות השניה ונועם מופיעה, מחייכת, מרחפת, תלתליה זהובים וחולצתה לבנה. מחייכת, רגועה כמו שבחיים לא ראיתי אותה וגם קצת צוחקת עלי, אמא מה ניהיה, קצת חיוך אמא. אני לא יודעת אם זה אמיתי ששם רגועים ולא סובלים או שזה רק הדימיון שלי, אבל כזה רוגע ושלווה כאילו היא באמת רוצה להגיד לי משהו; "אמא, אני באמת במקום טוב וטוב לי, אל תדאגי אמא", כי תמיד היא מופיעה עם חיוך, ריחוף וחולצה לבנה.

(חברה אמרה לי השבוע: "אני יודעת שהוא במקום טוב. כל שנותר לי הוא לדאוג שגם לילדים שנותרו כאן יהיה טוב". איך את יודעת? שאלתי. אני יודעת. בזה אני בטוחה. הלוואי והייתי יודעת משהו בעולם הזה).

בתפר הזה, שבין דמיון למציאות מופיע כדור צמר סבוך בצבע תכלת, עתיר קשרים ואני יושבת לי שם, על גדר מכאיבה מבטון נוקשה, מנסה להתיר את הקשרים בין העולמות. בין העולם של למעלה, לבין העולם שלמטה, בין הילדים החיים לילדה שאינה איתנו כאן בגופה. הקשר לא ניתן להתרה ואני כל הזמן נמשכת בין שניהם משני צדדיו. המגהץ על הלב מתקרר, הנשמה מתעייפת ואני נרדמת לתוך אירוע לא פתיר, שלא ייפתר, אבל מאפשר לכמה דקות הפוגה. אפילו להרבה מאוד דקות הפוגה.

במציאות שכזו, כמה דק' הפוגה זו מתנה גדולה.

בואי נעבוד עם הגוף היא אומרת. צדקה.

לכי לעבוד עם הגוף אדוה, כל יום, יום ביומו כדי לקבל במתנה כמה דקות הפוגה.

ואז נזכרתי בשיר ששלחו לי ממש בהתחלה.

"סבתי נתנה לי פעם עצה:

בזמנים קשים

התקדמי בצעדים קטנים.

עשי את מה שעלייך לעשות,

אבל לאט לאט.

אל תחשבי על העתיד,

או על מה שעלול לקרות מחר.

שטפי את הכלים.

לאט.

הסירי את האבק.

לאט.

כתבי את המכתב.

לאט.

הכיני את המרק.

לאט.

את רואה?

את מתקדמת,

צעד אחד בכל פעם.

קחי צעד אחד ואז עצרי.

לנוח מעט.

תשבחי את עצמך.

קחי צעד נוסף.

ואז עוד אחד.

לא תשימי לב,

והנה הצעדים שלך

מזדרזים מעצמם.

ויגיע הרגע הזה שבו

תוכלי לחשוב על העתיד

לבוא,

מבלי לפרוץ בבכי.

(תרגום ועריכה: Rasila Deva)

מילותיה של אלנה מיכאלקובה מתוך ספרה "החדר של המפתחות העתיקים"

את הטקסט הזה המשפחות החדשות של ההותר לפרסום לא יזכרו. הם אפילו לא יצליחו במעט לתרגל נשימה. הם רק יילכו עם סכינים מפלחים באירוע לא פתיר.

לפוסט בפייסבוק