שבועות.
נועם שבת,
שבועות.
ילדה שלי, בשבועות האחרונים מגיעים אליכם עוד ועוד צעירים ויפים, כאלו שכל החיים היו לפניהם והאביב הקצר קצר גם אותם והארץ ממשיכה לדמם, דימום ארוך ומתמשך. דימום של מעטים הנושאים בנטל, דימום של גאווה וחיבור וערכים ועומק של אלו שנושאים בנטל. על כל אחד כזה אני קוראת ולומדת, בוכה ומתכווצת, מקשיבה להספדים, מתעמקת בתמונות ומנסה לחרוט בזיכרוני את דמותם על אף שכבר מזמן הכמות הבלתי אפשרית הזו לא מאפשרת לי לזכור את כולם.
השבוע היה זה מותו של איתמר ספיר ז"ל ששבר את ליבה של מדינה שלמה. לא יכולתי שלא לכאוב את כאבם של המשפחה המפוארת הזו, להישבר איתם, להסתכל על פניו המתוקות מתוקות של מעיין יפתח שיגדל עכשיו בלי האבא המתוק שלו, על רואי שנשכבה זועקת על האדמה, על ההורים על האחים, על החם והחמה. אני יודעת בדיוק איזה מסע מפרך הם התחילו השבוע. ובתוך כל העצב הזה לפתה אותי אמא של רואי שזעקה את כאבה, אבל לפני הכל היתה שם כעמוד תומך לרואי שלה שהתנפצה. ככה הן האימהות, הן קודם כל עבור הילדים שלהן.
ולא יכולתי שלא להתפורר מגעגוע לדאגה לך ולטיפול בך אל מול אינסוף הפעמים בהן נותרתי ללא תשובות איך את היית מתמודדת אם היה קורה לך אסון כזה בחייך וכל מה שרציתי שתניחי את ראשך על כתפי ואהיה לך פינה שקטה בעולם.
השבוע קיבלתי את אות "ישראל היום" לאישה פורצת דרך, הפועלת למען החברה, מתמידה בעשייתה ומובילה שינוי משמעותי. את הטקסט הזה הייתי צריכה להעתיק כדי לכתוב אותו כי מי זוכר אותו בכלל. את מכירה אותי כל כך טוב ילדונת שאת בטוח יודעת שכלום מזה לא מדבר אלי מלבד העובדה שפרופ' מרים אדלסון היא אישה עתירת זכויות שעושה כל כך הרבה למען היהודים בארץ ובעולם. אבל מה שרציתי לספר לך ילדונת, זה שכשהתקשרו לספר לי שזכיתי בפרס לפני מספר חודשים, הייתי באותה העת בסופר-פארם. עמית המתוקה מעבר לקו היתה צריכה להסביר לי 3 פעמים מה היא אומרת לי בעצם, כי למעשה באותו רגע שהתחלתי להבין מה היא אומרת לי קרסתי על הרצפה ביבבות כאילו שוב הודיעו לי שנהרגת וביקשתי ממנה רגע להירגע ואולי כדאי שתחזור אלי עוד מעט. כשהצלחתי לרגע להירגע ולהרים את עיני, מצאתי את עצמי מול המדף של תוספי ההרגעה למיניהם וחצי צחקתי שלא נולד הכדור או הטבלית או הסם שירגיע כאב של מוות של ילדה. סימסתי לאבא את מה שסיפרו לי מהעבר השני של הקו ואבא בדיוק כמוני התכווץ ובכה שהפרס הזה בכלל לא לי ולא לו ולא לנו – הוא שלך ובשבילך, כי את היחידה בבית שמגיל קטן חלמה חלומות גדולים, ושרטטה אותם על דפים, והלכה בדרך שלה ולא הרפתה במה שהאמינה. ואנחנו? רק רוצים למחוק הכל ולחזור לחיינו הטובים והיפים בלי פרסים ובלי צילומים ועם ילדה שגדלה שהיתה אמורה להיות ממש בקרוב בת 22.
כיון שלא הצלחתי להירגע, שאלתי את עצמי מי עוד יבין אותי בעולם הזה, וסימסתי לאנ"ע שממש התלהבו ברגע הראשון, אבל תוך שניה ממש הבינו את גודל כאב ההחמצה וביקשו רק דבר אחד שאזכור, שאם כבר נגזר עלי גורל מר כל כך, אז שלפחות אעשה דברים משמעותיים, גם אם הם בשמה ולאורה. את ממשיכה את הנקודה בה היא הפסיקה לחלום, תני מקום גם לזה ביקשו. ומאז 3 חודשים שלא סיפרתי כמעט לאף אדם עד לרגע העלייה לבמה, מנסה לתת מקום גם לפרס ולא רק לכאב שצובע כל חלקה טובה. ועליתי על הבמה וביקשתי שוב סליחה ועשיתי סלפי והבטחתי לך ילדה שאעשה כל מה שאני יכולה כדי קצת קצת אולי, להיות לך ראויה.
ועכשיו שבועות, ועל החג הזה לא ארחיב כי דובר בו רבות ורק אספר לך ילדונת שהמשכנו במסורת והחג עדיין אצלנו ועדיין זה בלתי אפשרי ובאותה נשימה זה אפשרי – עבור אבא והאחים שלך שאת המסורת שלך לא מפסיקים ושולחן החג התקשט במאכלים שאהבת והבית התמלא בכל האנשים שהכי אהבת בעולם הזה, כי אני לא חושבת שיש משהו שיותר אהבת בעולם הזה מהמשפחה ובולו שלך ועכשיו לסידור השולחן הצטרף לו הספר – עוד יש נועם בעולם | ביכורים של אהבה וארגזים של ערכות מעשה אחד טוב יצאו מהבית – חלקם פוזרו ברחבי הארץ וחלקם טסו מעבר לים – כנראה שרבים האנשים שרוצים גם הם לעשות מעשים טובים, הרי זהו חג החסדים והמעשים בו רואים את האחר. ואין אותך יותר בתמונות ולא יהיה.
וכל מה שאני רוצה שרק תניחי על כתפי את ראשך. כמו פעם.
תגובות