שבוע פחות יום.

שבוע פחות יום מאז אזכרת השנה שלך שלא כתבתי לך נועמצוק. שבוע פחות יום. שבוע שבו יש חג,

לאחותך ולאבא יש יומהולדת, ירו עלינו טילים מאירן, נהרגו לוחמים ואזרחים בפיגוע רצחני, פגשתי קהלים וסיפרתי להם על נפלאותייך ועל איך אנחנו רוצים להפיץ את האור שלך, אחותך קיבלה רישיון והחברות שלך עדיין בעזה. הם ועוד 96 חטופים.

שבוע שבו אמרו לי שאני חייבת לזייף. את חייבת, אין לך ברירה אמרו לי – fake it till you make it, שבוע שבו אמרו לי ללבוש לבן, שזה עושה טוב, שאתאפר ואסתפר, שבוע שבו הציעו לי ללכת ולרוץ, לאכול סלט ירוק, להיכנס לאמבטיית קרח, שבוע שבו הסבירו לי שהכל לטובה, שאני לא רואה את התמונה הגדולה, שהכל זה מלמעלה, שבוע שבו אמרו לי זהו, עברה כבר שנה. שבוע שבו הציעו לי לבנות טכסי משפחה חדשים, שאשוב לצלם חיים ולא רק אבנים על קברים, שבוע שבו הציעו לי לחזור ללכת להופעות, לנסות לרקוד, לעשות הודיות, שאחזור לבשל, שאחליף לך מצעים ואזרוק את הפיג'מה שמחכה לך על המיטה לכביסה, שאחזור לארח, שאסע לטייל, שאנסה להסיט מעט את המחשבות שלי ממך, שבוע שבו שאלו אותי מה לאחל לשנה החדשה, שברכו אותי בשנה טובה, שביקשו שאתן מקום לתקווה, שבוע שבו שאלו אותי אז מה את רואה קדימה ואיך יראה העתיד, שאחזור לכתוב ברכות ואברך, שאתפלל, שאשא עיני אל השמיים אולי משם תבוא הישועה, שאכניס מחשבות חיוביות לראש כי זה המפתח להצלחה, שבוע שבו הציעו לי לחזור לקרוא את "כשהדברים מתפרקים" ואת "ספר החיים והמתים הטיבטי", שאנסה יוגה, אולי מאמן פרטי שיריץ אותי, שאדמיין שאת יושבת על כסא מלכות הכי קרוב לאלוהים, שיש לך עוד תוכניות גדולות ולי עוד קשה להבין, שאפוצץ את הבית בפרחים, שאלך לחוף הים. כבר שנה אמרו לי, כבר שנה. עכשיו קמים.

בתמורה לאמרו לי, נועמצוק, הגוף עשה shut down להכל, סגר מדפים, נכנס לתוך ענן ערפילי אפור וסמיך, אירוע מוחי על מלא, כזה שלא אפשר ליד להגיע למקלדת, כזה שלא ענה לחברים, לא בדק מה שלום כל החללים, כזה שביום ראשון ששאלו אותו מה אתם עושים בחג, ענה – מתי יש חג? כזה שלעיתים ענה, היי, את מדברת כרגע עם בוט. אנא לחצי על התשובה המתאימה. כזה שלא עניין אותו טילים מאירן.

והיה רגע אחד שבדמיוני, הגעת אלי לענן הסמיך הזה שבו לא רואים כלום וגם לא ממש מתפקדים והוצאת אותי לשבת לידך על הספסל. ישבנו שם שתינו, לשיחה על ספסל, שמיים בהירים, שמש זורחת, ספסל באוויר, נטול אחיזה, קרובות כתמיד, כמו פעם. אני מלטפת את פנייך היפות ואוחזת בידך הקטקטית. נפעמת מאהבתי וגאוותי אלייך, ואת מתמסרת לחיבוק ולליטוף. מניחה את ראשך על כתפי, מתכרבלת בו ואני מקשיבה למילותייך. כל כך צמאה למילותייך ומחשבותיך. כל כך צמאה לשיחה איתך. כל כך.

את יודעת נועמצ'וק, כבר שנה שאני לא מתווכחת איתך על כלום. עושה כל מה שאת אומרת לי בדמיוני, לא מתנגדת, מרגישה את ההכוונה שלך בהיפוך התפקידים המוזר הזה, הולכת עם מה שהרגע מביא איתו, משחקת תופסת עם רגעים שפויים, מקבלת בהכנעה רגעים תהומיים. כבר שנה. מה אומרת מכאן ילדה חכמה שלי?

אמושי, אני אומרת – רק שנה אימושי שלי. רק שנה. אני איתך אימושי שלי כל הזמן, תשמרי לי על אבא, האחים שלי, בולו, לולי, דודה, סבסבתא, אני איתך אימושי.

אבל זו רק שנה. רק תשני את מילה.

רק שנה.

בתמונה. אהבה של חג בין אמא לבת. תשפ"ד. תמימות ואהבה לפני הסערה.

לפוסט בפייסבוק