שוב, לא הבנתי. וגם, לגמרי הבנתי.
שוב, לא הבנתי.
וגם, לגמרי הבנתי.
היה איזה רגע בזמן שאמרתי לעצמי (וגם בקול לאחרים) שההכנות האלו לקראת חגים ומועדים והעיבוד המקדים, עוזרות. עובדה, למרות הקושי הגדול צלחנו כמה ציוני דרך. ייחסתי זאת להכנות.
גם לקרנבל הזכרון התכוננו. הרבה לופים של מחשבות לצד שיחות משותפות היו לקראת. אבל הפעם, כלום לא עזר. כל כך לא עזר. וביום שאחרי, ממש בזמן שכולם מנסים להשיל את העצב מעליהם לקראת ימים חדשים מלאי תקווה, הפציע בור חדש בו ירדתי קומה שלא הכרתי. כמו שלאהבה אין סוף, כך גם לעצב ולכאב. אמרנו את זה כבר.
נדמה שזו לא התשישות של היום שאחרי, לא נפילת המתח אחרי אירוע גדול ולא עייפות של שבועיים ללא שינה. נדמה שזו הברגה או הקלקה נוספת בהבנה העמוקה (שידעתי קודם) שלא אראה אותה שוב לעולם.
לא אראה את הילדה שהיא אהבת חיי. לא אדבר איתה, לא אחבק אותה, לא אנשק אותה, לא ארגיש אותה, לא אתייעץ איתה, לא אתנחם איתה...וזה, רק ההווה היומיומי.
נדמה שהמרחק התהומי של הצעירים היפים ומלאי החיים שהגיעו לבקר את קברה אל מול העדרה המוחלט, נותן עוד טאצ בהבנה ובהפנמה וזה מה שעושה את זה לכל כך דוקר וחשוך. את זה, למרות ההכנות הקדחתניות לקראת, לא הבנתי. נולד משהו חדש לאחר קרנבל הזכרון. וגם גיליתי עוד גוון לבכי. זה הגוון הכי מסוכן של הבכי שפגשתי עד כה.
ולפרק החדש הזה של היום שאחרי, מתווספת תחושה חדשה שנולדה, שזה כבר לא נעים ולא מתאים. שדי. הורדת האנרגיה לכל מקום שאני מגיעה כבר לא הוגנת כלפי אחרים. למה להרוס לשאר. תני להם לחיות, לשמוח. מה הם צריכים את האנרגיה השלילית הזו ואת הצרה הזו שלך. להם היה יום זכרון, היה קתרזיס לאומי ודי. שחררי אותם. מה זה יעזור שכולם יהיו עצובים כל הזמן. זה לא משהו ששמעתי, זה לא משהו שנאמר לי, אבל זו ההרגשה הכללית. ועם רגשות, הסבירו לי, לא כדאי להתווכח. עבר זמן, תפנימי את הצער ותני לנו להתקדם.
ואולי יותר מהכל ההבנה העמוקה שאני היא היא הפיגוע הרב זירתי של הבית; נוסעת על כביש מהיר, רואה את הקיר מולה ולא מצליחה להסיט את ההגה. מבינה לגמרי בצורה בוהקת שאני מייצרת פיגועים בבית.
וממש בו זמנית, גם הבנתי, ממש הבנתי שאני חייבת לעשות משהו אחרת. זה לא הוגן כלפי כולם. ממש כמו ההבנה הכואבת שהיא לא תחזור. וכל הרגשות האלו הם עזים וצבועים במיטב הצבעים הכי הכי בפאלטה.
לפעמים נדמה שזה קצת כמו שהרצל רצה להקים מדינה. הוא היה צריך לדמיין כל כך חזק שהוא יכול ואז להתחיל במעשים. אני לא יודעת מה קדם למה. חלומות או מעשים. אבל נדמה שאם אני רוצה לבנות כאן בית מחדש צריך להחליט משהו או לחלום על משהו. שמשהו צריך להשתנות עבורם ואני לגמרי לא יודעת איך.
שוב, לא הבנתי.
וגם, לגמרי הבנתי.
את היום שאחרי.
תגובות