שונאת להיות צודקת.

שונאת, אבל שונאת להיות צודקת או במילים יותר מעודנות היכולת הזו לראות די רחוק ולדעת או

להרגיש מה יהיה.

די מהר אחרי ה- 30, בפעמים שיצאתי מכותלי הבית והתחלתי להסתובב על הכבישים היה לי ברור שהחיים ישטפו את המתים. ראיתי סביבי, בתוך ביתי, בקהילתי, במדינתי ובהבנתי את העולם אנשים שחוזרים...או חוזרים לשגרה או ממציאים אחת חדשה אבל חוזרים. היה מן דיבור כזה חזק אז, שלעולם לא נחזור יותר להיות מי שהיינו, ובלב שלי אמרתי לי שכולם יחזרו להיות מי שהיו מלבד אלו שנבעטו, כי מה שלא רציתי להאמין בו לעומק קרה, וזאת העובדה הלכה למעשה ש(כמעט) רק טראומות משנות את סדר הדברים, כל השאר אלו שינויים בשוליים.

גם כשדיברנו אני ואני אמרתי לי, נכון הפעם זה יקרה לאט, כי בכל זאת 7.10 זה לא עוד הרוג אלא הרבה הרוג, אבל החיים ישטפו את המתים ויחזרו למסלולם. היה ברור לי ש- 6.10 יחזור ובעוצמה. יחזור פנימה והחוצה. למה? כי אלו החיים, הם שוטפים את המתים וכשהעזתי להגיד את זה בשקט למתי מעט אמרו לי שאני חיה בסרט. ככה אמרתי לעצמי אז...ממש מוקדם כשעוד לא יכולתי לנשום.

לך ולי היה את הקטע הזה בינינו...אני ראיתי דברים למרחוק, לעיתים דברים מוזרים שאחרים לא הצליחו להבין מה אני אומרת או מנסה להגיד, אבל את ראית למרחוק למרחוק. הייתי שואלת אותך לעיתים, תגידי נועם את בת 100? למה ממיש היית עונה, בחיי שאת מצליחה להבין סיטואציות של אישה בת 50, את לא ילדה- נערה בכלל. כל פעם היית מנתחת לי סיטואציות חברתיות או דברים שמתרחשים במדינה, בחיי שלא הבנתי מה זו יכולת ההבנה העמוקה שלך את הדברים בגיל כה צעיר. לפעמים זה היה ממש מוזר. היית יודעת לקרוא את הסאבקסט, את הפולטיקלי קורקט, את הציניות שבדברים והיית מאירה מכל מיני זוויות מבט שהייתי שואלת אותך..רצינית?

וכשאמרתי לעצמי בשלב כל כך מוקדם שהחיים ישטפו את המתים בכיתי מצער. צער על הידיעה העמוקה הזו שאני אסתובב כאן בעולם, אצליח לנשום, לחיות, להיות, ליצור, להצמיח, לשמוח, לחיות ואת לא תיהיי איתי כאן. זה יקרה לי, לנו, לכולנו. החיים שוטפים.

בזמן האחרון זה קצת מפציע הידיעה הזו מאז...אחרים מזמן כבר בחייהם, אבל גם לי ולנו זה מתחיל לקרות שיש ימים שאני ואנחנו ממש בסדר. הנפש עושה את הסיבוב הדרוש לה. אני מתחילה לזהות את תנועת הנפש. היא צוללת ומוציאה את עצמה מזה, צוללת ומוציאה את עצמה. הנפש יודעת לעשות את הפעולה לבד, בלי שלימדתי אותה דבר ובלי שאימנתי אותה. מצליחים להחזיק יום ואח"כ עוד יום ועוד יום בלי שנקרעים מדימום פנימי (שזו שאלה גדולה נועמצ'וק שקצת שוברת חלק מהאסכולות הפסיכולוגיות אם הדברים הם עצמונים או שמא אנחנו בוחרים בהם).

כשזה קורה, אין בי שמחה ואין בי אשמה, יש בי בהלה. בהלה שאני צריכה להחזיק את שני הקצוות הכל כך הפוכים האלו. עוד לא החלטתי מה יותר אפשרי, להרגיש טוב או להיות באפלה, מסתבר שבשניהם זה קשה ומפרך. נדמה שזו משימה לחיים שלמים, אבל הקצה השני מפציע בדרכו והוא עוד אירוע שצריך ללמוד אותו ולהתמודד איתו. זה להתחיל מלקבל אותו ממש כמו שהוא ואחר כך לדעת לאחסן אותו יחד עם התופת ולמקם אותם בגוף באותה נשימה.

גמורה מגעגועים ילדה שלי. גמורה.

השבוע אחותך נעלה את הנעליים שלך (נכון מוזר), היא הניחה אותם בכניסה כשחזרה ממש מאוחר, לרגע חייכתי כשראיתי אותן מונחות בפתח הדלת, מיד התודעה שלי התעוררה ונחתה למציאות.

בתמונה, ילדה שגוזרת לעצמה ציפורניים בגיל שילדים עוד לא גוזרים בעצמם. לפעמים היית ילדה לפעמים נערה, לפעמים בת 50 ולפעמים בת 80.

לפוסט בפייסבוק