שורה.

פעם, בהלוויות הייתי בוכה באיפוק. דמעות מהבטן התחתונה, בכי מאופק ומנומס, צוואר מורם,

דמעות זוגלות בשקט וטישו לקנח את האף. הייתי מסתכלת על המקוננות ולא מקוננת. רק בוכה בנימוס.

את סצנת ההודעה של המודיעים אשאיר לפרטי אבל כ- 3 שעות אחרי ההודעה, 3 שעות בהן המודיעים עמדו וצפו בתהו ובוהו של חיינו, הורדנו במורד המדרגות וכנראה שמו לי משהו במים, כי מישהו ניגב לי את הזעה והתחלתי לדבר בפוקוס. הדבר הראשון שיצא לי מהפה למיטב זכרוני היה לצרוח על המודיעים שיראו לי אותך. מעולם לא פגשת אותי צורחת ככה נועמיק. מעולם. הם הסתכלו עלי בעיניים המומות ואמרו שאי אפשר. ואני בתמורה צרחתי שוב שאין אי אפשר. אי אפשר יכולתם להגיד ב- 6.10. היום הכל אפשר. שימצאו אותך ואנחנו נבוא לראות אותך ולהיפרד כי אין סיכוי בעולם הזה שאני טומנת אותך באדמה בלי לחבק אותך. אין פשוט אין.

הם שוב עמדו עם העיניים שלהם המומים ואמרו שלא מקובל; הגופות שרופות, מרוטשות, חלקקי גופות, שיניים, עצמות, אין מה לראות. ושאי אפשר.

צרחתי שוב ושוב שאין אי אפשר. שילכו ויחפשו וימצא אישור ויכניסו אותנו לשם. הוא גירד בראש ואמר שיעשה הכל כדי לעזור לנו.

בזמן הזה שהוא הלך לנסות הכל, התקבצו סביבנו מי שרק יכל והסבירו לנו למה לא כדאי. למה לא כדאי שזה יהיה הזכרון האחרון ממך. תשאירו אותה יפה בזכרון שלכם. כל מי שרק העז להגיד לי שלא כדאי ברח כמה צעדים אחורה מהרשף שיצא לי מהפה. לא הבנתם עניתי. היא לא תטמן באדמה בלי שאני מחבקת אותה. לא יקרה.

חברת לב עשתה בירורים עם מי שרק אפשר היה להבין מה מצבך נועמצ'וק, שבאמת אפשר לראות משהו.לזהות.

למי היא לא התקשרה. הלכה חזרה הלכה חזרה, נשאה אותנו על כפיים, הבינה שאני כל כך רצינית שלא יתעסקו איתי.

מאוחר בערב הגיעה התשובה; הגיע אישור חריג ויסיעו אתכם לשורה. אתם בטוחים? שאלו שוב, ב-ט-ו-ח-י-ם!!!!!!!!

נדמה שהשעה היתה 22:00 בלילה, עת הסיעו אותנו יושבים בספסל האחורי.

חושך, כביש חסום כמעט ממכוניות של מגויסי מילואים, השמיים שורקים מטילים, בואך שורה, שערי הגהנום.

מיד כשהגענו לשער הראשון ואח"כ לשני ולשלישי הבנתי שכאן זה הגהנום. ככה הוא נראה אמרתי להם. הרכב נוסע ומצד שמאל רכבים רכבים מלאי גופות; אחד ועוד אחד ועוד אחד וככה עשרות רכבי גופות. פונים ימינה, שמאלה, ועוד רכבי גופות. ועוצרים.

ביציאה מהרכב שוב שאלה...בטוחים? בטוחים!

ניגש אלינו הרב הצבאי. איש מקסים ורגיש, עיניים בורקות מהלם, עצב ותשישות. הוא חיבק אותנו בעיניו הקרועות מצער. אחרי הסבר קצר שלו על הסיטואציה ומה אנחנו עומדים לראות, הסברנו לו שאנחנו לא מקיימי מצוות. הוא בתמורה ענה ברגישות אינסופית, אתם יהודים. אתם בני אדם. כל אדם באשר הוא אדם. זו הבת שלכם והיא קדושה ואני מחבק אתכם בצער הנוראי הזה.

זה היה רגע מכונן נועמיק. לרגע הרגשתי שיצאת מגרונו. את זו שתמיד אמרת שאף אחד לא יעז לפקפק בהיותך יהודיה ולך ולנו יש את הדרך שלנו לקיים את המשכיות העם היהודי. הדרך אינה קשורה לקיום מצווה כזו או אחרת ואף אחד לא יכתיב לך את הדרך.

 כך היה עם הרב המקסים שחיבק וכיבד אותנו על עצם היותינו. יותר מכל נועמצ'וק, הוא כיבד אותך.

זה היה הרגע הראשון בו הרגשתי שמי מטעם המדינה אכפת לו בלב, שהוא איתנו בשבר הגדול; ברגישות, בחמלה, בחסד ובקדושה. זה היה הרגע בו בחלקיקי שנייה עברנו מגהנום לקדושה. הרגשתי יראת קודש, רגע לפני שנכנסו להיכל גדול והמואר בו היית מונחת במרכזו.

נפרדנו ממך נועמיק. אני מקווה שהרגשת. היינו מברי המזל שקיבלו גופה. שלמה. יפיפיה כביום היוולדך. שוכבת לך בשלוות עולמים. ונפרדנו ממך, פרידה ארוֹכה, כואבת ואכזרית. פרידה ממלאכית. פעמיים.

חודשים ארוכים אחרי העזתי לשאול את ה' אם גם היא הסתכלה עלייך ונפרדה והיא ענתה לי ברור, מה את חושבת? שתיהיה בריאה המלאכית הזו. כמה היא אהבה אותך נועמצ'וק. גם נפרדה ממך וגם החזיקה את ש' שלא יתעלף לה בידיים.

שורה.

הגשר בין הגהנום לגן עדן.

את יודעת נועמצ'וק, בימים אלו רצות שאלות בקבוצות שכול מתי מציינים את יום השנה, מתיּ 11 חודש, מתי 13 בגלל שהשנה מעוברת ואיך סופרים - לפי תאריך פטירה או קבורה ויש ערב רב של מנהגים, עדות ובהתאמה תשובות. אבל אני נועמצ'וק, עדיין בשורה.

אבקש סליחה מכל אותם הורים שלא זכו להיפרד, מכל אותם אלו שגופות הילדים שלהם עדיין בעזה ואתפלל לשובם של כולם.

לפוסט בפייסבוק