שמחות.

נועם שבת,

שמחות.

"גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" (תהילים, כ"ג פס' ד'), כך כתבה אלכס, אחות של קרינה כשפתחה את קבוצת "משפחת עוז" בצהרי השבת הארורה ההיא. תוך רגעים נכנסו אליה המוני אנשים – הורים, אחים, דודים, בני דודים בניסיון לתור אחר הבת או הבן האובד.ת שלהם מבסיס נחל עוז.

גדוד 414 היה מספר עלום. לא ידעתי שזה מספרו של גדוד התצפיתניות היושב בגזרת נחל עוז. פלוגת כחל היתה עלומה עוד יותר וכך רצה הגורל שמתוך המוני נכנסים לקבוצה נדבקנו כמו כוח משיכה מגי משפחת אלבג, אברמוביץ ולוי. תחילה אלבג ואברמוביץ. בהמשך לוי. לא שמענו עליהם מעולם.

הדבר היחיד ששמעתי בבית, וגם הוא היה בחטף, היו שמותיהן של לירי ונעמה; "לאן את נוסעת נועם?, אני נוסעת ללירי". "אבל רק חזרת מהצבא אמרתי לך...היית איתה כל השבוע, אז מה, ענתה, קבענו אצלה כל הבנות".

בשעות אחר הצהריים, כשכבר הפכנו כל פינה בניסיון למצוא אתכן, שירה ואני כבר חילקנו עבודה (אז עוד לא ידעתי ששמה שירה) – החלפנו תצלומי חוגר ותצלומי תעודת זהות, חילקנו מי יתקשר לאיזה בית חולים, מי ייסע לאיזה בית חולים, איפה מוסרים עדות ב- 433 ומחפשים אתכן ומה זה המקום הזה ששמו בסיס נחל עוז שהגעתן אליו רק יומיים קודם. היה שם טרוף של הודעות, היסטריה, שריפה בחזה ומריטת שערות.

לא היה אדם במדינה שלא פנינו אליו. לא היתה אבן שלא הפכנו – משפחת אלבג ואנחנו, עד לרגע הפיצול. הפיצול התרחש אי שם בין הלילה שבין שבת לראשון כשהאלבגים מצאו תמונות של לירי חטופה בדרכה לעזה ואנחנו לא מצאנו דבר.

5 ימים לאחר מכן, במרכז ההמון, בלי להבין שהרגע קברנו אותך, הופיע איש גבוה במיוחד וחיבק חזק חזק חיבוק של שבר תהומי. היה זה אלי. אני לא זוכרת כמעט דבר מהלוויה, אבל את מראה פניו השבורים אני זוכרת. היתה זו הפעם הראשונה שהוא הכיר לי את שירה והבנות, אחיותיה של לירי. עוד לא ידעתי מי זו לירי.

ביום השלישי כבר ניסיתי להבין מי זו איילת, אמא של נעמה. לקח זמן. בסוף הבנתי.

כשחיפשתי את איילת ניסיתי לחבר בין התמונה ששלחת לי ילדונת ביום שישי 6.10 בצהריים לבין המשפחות שלהן – חיפשתי את ההקשר בין הבנות היפות שאני רואה בתמונה לבין הבנות הפצועות והמבועתות שאני רואה בטלגרם. היו אלו לירי ונעמה. לאט לאט הבנתי שיש 255 חטופים כמותן.

כאבן של שתי האימהות האלו ושתי המשפחות האלו שבר את ליבי. ליבי עבר כל העת מהשבר הפרטי לבין המחשבות הלא נגמרות על בנותיהן בשבי, על המאבק להשבתן. וכך קרה, שבתוך מהומת הימים ההם, אחת לכמה זמן היינו קובעות הפוגות משלנו בניסיון לקחת אויר. הן באימה שלהן, אני בשבר שלי. שלוש אימהות.

שלוש בנות שהגורל הדביק אותן 3 פעמים; הדביק את בנותינו, הדביק אותנו והדביק את המשפחות בהמשך, לאחר שלירי ונעמה האהובות שבו הביתה. ברוך השם ברוך השם.

מאז, אחת לתקופה, אנחנו נפגשות בפגשתנו הקבועה בקפה גן סיפור בקרית אונו, מנסות לחזק ולהתחזק, לחבק ולעטוף, כל אחת עם מורכבות החיים שאחרי. כמעט 3 שנים עברו. הן כבר פחות מפורסמות, אני כלל לא ועדיין רגע לפני שאנחנו מבקשות חשבון, המלצר תמיד מגיש לנו קינוח על חשבון הבית. "זה מאיתנו. באהבה. הכי באהבה". בפעם האחרונה שאלתי אותו.. למה הבאת לנו קינוח על חשבון הבית? ולמה אתם ממשיכים להעניק ככה?. "באהבה הוא חזר ואמר, באהבה לכן מגיע הכל עם מה שאתן עוברות". קפה גן סיפור קרית אונו – אתם הכי מרגשים בעולם שאתם עוד זוכרים ומחבקים. הכי הכי מרגשים.

אנחנו לא הולכים לשמחות. לא מתוך עקרון אלא בניסיון להפחית את הכאב ככל הניתן. כבר הבנו את הרעיון המארגן, ככל שיותר שמח, יותר כואב ובהינתן, מנסים מעת לעת להפחית את הכאב ככל הניתן. נלך כשנוכל, נלך כשנתחזק. עדיין לא הגיעה העת. גם היא תגיע.

כשקיבלנו את ההזמנה לחתונתה של רוני, הבת הבכורה של שירה ואלי בקעה ממני שמחה. רק שמחה. בלי כאב. רק שמחה עבורם. שמחה כפולה ומכופלת. שמחה המובנת מאליה ושמחה מכופלת שמגיעה אחרי מסלול מן הגהנום.

אני זוכרת שאי שם שאלתי את רוני:

"רגע, ואם זה ייקח עכשיו 5 שנים עד שהיא תחזור, תדחי את החתונה לשנים קדימה". תשובתה היתה ברורה ונחרצת: "לא נתחתן עד שלירי תחזור והיא תחזור מהר". האחות הזו, שנלחמה בעוז, באומץ ובנחישות להשבת אחותה, החזיקה כל הזמן את הידיעה הפנימית הזו שאחותה תחזור והיא תחכה לה.

כשסיפרתי לילדים, גם בבית בקעה שמחה. לכולם היה ברור בחלקיקי שניה שהולכים. לכולם היה ברור שנועם היתה הולכת ואם נועם היתה הולכת, באשר היתה הולכת, נלך. לכולם היה ברור שגורלנו נקשר בגורלם בצורה שלא ניתנת להבנה והכוח היקומי המחבר הזה לא מאפשר שלא.

כמו בכל יום, אני מביטה לשמיים ומבקשת ממך ילדתי אהובתי לתת לנו כוח, לתת לנו כוח לשמוח באמת עבור אחרים, להרים אותנו מהמצולות ולהאיר עלינו באור היפה שלך. ואת עזרת ילדתי אהובתי. את תמיד עוזרת.

רגע אחרי החופה המתוקה והמרגשת התיישבנו ליד שורדי שבי ומשפחותיהן. באופן מרגש ומרתק ילדונת, הם סיפרו שהם שמעו עלייך בשבי ילדונת, שמעו שוב ושוב מה קרה במיגונית הארורה בבסיס נחל עוז, שמעו על התצפיתניות שנרצחו. הכירו את הסיפור העגום הזה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מכמה שורדי שבי מה הם ראו משם בעוד הם מנסים להבין מה קרה כאן.

כשמדברים עם אנשים שעברו טראומות חייבים לדעת מתי לעצור ולהפסיק לדבר, מתי זה כואב מידי ומתי נכון להפסיק. רגע אחרי, רבים מהם, כמו בוגרי מסלול סיירת כלשהי על סטרואידים, קמו להרים את הרחבה ולשמח חתן וכלה בשמחה כפולה ומכופלת.

שמחנו בשמחתם ילדונת, וראינו את המשפחה היפה הזו חוגגת בכל הכוח. חוגגת בעוצמה כמי שראתה מקרוב מידי את החושך, חוגגת חגיגת אהבה עמוקה.

אלבגים אהובים,

אוהבים אתכם מכאן, ונועם מלמעלה.

שתרבו שמחות ושפע.

לפוסט בפייסבוק