תאטרון האבסורד.

בתאטרון האבסורד בית הקברות ניהיה ההמקום האהוב עלי. יש שם שקט שלא ניתן להסבר. סתם. ברור שניתן

להסבר. כולם מתים בו. בביקור בו, אני עוברת בן הקברים. מדמיינת את המתים. מדמיינת איזה חיים היו להם. כמה ילדים, איזו משפחה היתה להם, מה היו הערכים שלהם, מה הצחיק אותם, מה היה החוש האסתטי שלהם, מה אהבו, איך הם מתו, האם סבלו? כמה זמן, האם הם טיילו בעולם, ובמה עסקו, מה היה החוג החברתי שלהם והאם הספיקו לממש לפני המוות.

פתאום אישה בת 50 נראית לי ממש כזו שהספיקה המון ואין צורך ביותר. היא השאירה מורשת. חיה חיים שלמים. הספיקה עלויות ומורדות. גם 30 ו 40 נראים לי לא רע באופן יחסי, ואלו בני ה 100 נראה פתאום כל כך מיותר ומאוס.

אין שם הרבה בני 19. ועוד ממש מעט מתחת. הרוב גדולים ממנה,

בפער.

במדרג האכזריות, 19 מקבל מקום של כבוד. ללא ספק. זה לקטוף פרח בשיא שיא שיא שיא שיא הפריחה שלו. עם מלא חלומות ותקוות. מלא תוכניות. נאיביות אין סופית שהעולם הזה יכול להיות טוב ופחות נורא ממה שהוא, עם עור חלק, בלי קמטים, שמחת חיים מתפרצת, אהבת הבריות, סקרנות, תבונה ועומק. זה כבר לא ילדי כזה שצריך ממש לגדל וללכת יד ביד כדי לכוון שלא ייפול, וזה לא כזה שהתרחק מהבית וכבר ממש עצמאי על מלא מלא עם כל המשמעויות של לחיות מחוץ לבית. זה שיא השיאים של הפריחה.

ועם הגורל או הקארמה או הנשמה שסיימה את דרכה או הרצון האלוהי או האקראיות או אלוהים יודע מה, האכזרי כל כך שקיבלת כבונוס בחייך, את אמורה לחיות. זה מה שמזמרים לך כל הזמן באוזן.

רק ניתנה לי ותכף נקטפה.

לפוסט בפייסבוק