תודה לעם ישראל.
תודה לעם ישראל.
כבר שבוע אני מקבלת רצף גדוש של הודעות אהבה בהן דואגים לכתוב לי, יחד עם שמחת שובן הביתה, בלי נדר בלי בדר בלי נדר, של חברותיה של נועם, אנחנו לא שוכחים אתכם ולעולם לא נשכח. רוב ההודעות מגיעות מאנשים שמעולם לא פגשתי, חלקן כמובן מאנשים שאני מכירה היטב ומאוד אוהבת.
לא מפסיקים לשאול אותי איך אני עם החזרה שלהן?
אני שמחה באמת, בעמוקים, לשובן. מתפללת ומייחלת שיחזרו למשפחות שלהן. מייחלת לשיקומן , לשיקום המשפחות. מייחלת לאיחוד, ללידה מחדש שלהן.
מהרגע שהגורל שלי נקבע אני עונה, לפחות שלמישהו אחר יהיה טוב.
בליבי אני מקווה, שאולי, יום אחד תיהיה כאן סגירת מעגל עבורי, אם נפשן של הבנות תאפשר להן לספר לי מה קרה ואיך קרה במיגונית הארורה בשבת ההיא.
זה אולי מוזר ואולי לא, שנפשי דווקא בחודש לקראת שובן ביקשה לעסוק בסגירת המעגל מאז, בניסיון להבין מה היה עם הגופות, מי לקח ולאן, מה היה המסלול הסופי של נועם שלי להיפרד מן העולם. נדמה שכמעט סגרתי מעגל. כבר חודש אני עוברת מאדם לאדם שעסק בפינוי הגופות, הם מעבירים תמונות בינהם מי זוכר שאסף דווקא את הגופה שלה. שיחות קשות, מפרקות, שיחות שהאוזן לא רוצה לשמוע והלב לא רוצה להאמין, אבל שיחות מלאות אהבה, מלאות אכפתיות, שיחות של אנשים שיכולים היו לסגור הכל במגירות ליבם, אבל לא, הם מתרוצצים מאחד לשני בניסיון לעזור לאמא הזו שכל כך צריכה לדעת מה היה שם.
תודה מיוחדת לאישה כל כך מיוחדת, שהגיעה מרחוק, והשאירה עוגה ומכתב מלא אהבה ליד הדלת, אפילו לא דפקה, רק כדי להגיד שהאוויר של העם יתמלא באוויר נקי לקראת שובן ושבוא זמנית היא לא שוכחת אותנו. תודה ללב הגדול שלך. באמת.
תודה עם ישראל שמצליח לראות את הגם וגם. את המשפחות השבורות לצד שמחת המשפחות התמלאות מחדש.
ויחד עם כולם, ממתינה להן בכיליון עיניים לראות את המשפחות שלהן מחבקות אותן שוב.
תגובות