תמיד כן.
היה לי איזה מן קטע כזה להגיד לילדים תמיד כן. בואו, לא תמיד, לא להגזים...אבל הנחת היסוד שאם אומרים
לילדים כן, הם מפתחים גבולות פנימיים חזקים ולא נסמכים על הגבולות החיצוניים של ההורים שלהם או של הסובב אותם. והם, באמת לרוב קיבלו כן. שיתנסו.
מה שיפה הוא שיש להם גבולות פנימיים מרשימים, גם כשאני אומרת כן, לא אחת הם עוצרים אותי.
אולי זה קשור ואולי לא, אבל כמעט כל מה שרצתה להתנסות בו קרה. היה את הלילה ההוא שחזרה שיכורה מהתחת. כל כך שיכורה שישנתי לידה כל הלילה והגשתי לה את הדלי שת'קיא, סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד ואז לקח עוד יום שלם עד שההאנגאובר יעבור ובמקרה שלה זה עשה לה כל כך רע שהיא הפסיקה לגמרי לשתות. לא יכלה להריח יותר אלכוהול. העיקר שהתנסתה.
והיה את המסע לפולין, שהעולם היה סגור ומסוגר בגלל הקורונה וכל המשלחות בוטלו, אבל בפניה נפתח חלון והיא קפצה על העגלה.
והיתה את הפעם ההיא שבאותו יום ותוך 15 שעות בלבד, היתה גם בסיני וגם ברודוס וגם הגיעה לאירוע משפחתי חשוב, כי תמיד כן? ולא מפספים דבר.
והיה את היומיום, שהיה בו הרבה הרבה הרבה כן; אמא אפשר להזמין חברות? כן. אפשר שישנו אצלי? כן. אפשר שאת תסיעי? כן. אפשר שיאכלו אצלינו? כן.
היום, אני כבר לא יודעת מה כן, מה לא. אין לי מושג על כלום. סימני שאלה פתוחים.
אבל, התמיד כן הזה נכנס בי כדיבוק ממנה, לנסות עלי כל מיני דרכים לטיפול האירוע. מנסה, מתנסה, לא מתאים, נקסט. לפחות ניסיתי, אולי יעזור. אולי משהו יתפוס.
ולפעמים זה כל כך חזק, שזה כמו רכבת הרים בלונאפארק. ואני שונאת רכבות הרים. שונאת. ולוקח לי שעות להתאושש אחרי שעליתי על הרכבת הרים הכי קלה שיש.
זה המצב כרגע. לא בטוח שהתמיד כן הזה, כזה אטרקציה. בכלל לא בטוח. מה שבטוח שהרכבת הרים הזו מטלטלת כל כך את כל רמות הספים, שהגוף מבוחל, נרגע, מבוחל, נרגע.
תמיד כן.
למרות שהיא לא נראית ילדונת בתמונה, היא היתה ילדונת ממש שתמכה באמא שלה כמה שעות טובות אחרי רכבת הרים קלילה.
תגובות