תקשיבי ילדונת, הייתי שמחה לשמוע את דעתך.

תקשיבי ילדונת, הייתי שמחה לשמוע את דעתך האם זה מדרון חלקלק או זה מה שנדרש כרגע?

את זוכרת שחייתי על ווליומים ממש גבוהים? מעבודה, אליכם, משפחה, חברים לעוד דברים שקידמתי? ככה מן שגרה כזו שכמעט אין בה רגע מנוחה, אך הייתי ממש ממש מאושרת ממנה? אמנם היא היתה קצת אגרסיבית בקצבים, מדבר לדבר, מעשייה לעשייה, מעט מאוד זמן ששהיתי בו, אבל היא היתה טובה לי. טוב? רע? לא יודעת, אלו הן העובדות הלכה למעשה ובכל יום הודיתי על היש הזה.

כבר שנה או רק שנה + שהסוללה במצב 15%. כלומר, היתה ב – 0 וקצת התמלאה אבל עדיין במצב מאוד מאוד נמוך. לא מצאתי במדפי אמזון מצבר חדש לנפש. זה כנראה משהו שייבנה, אגלה בהמשך. ובכל זאת עברו 14 חודשים מלאים, השמש והירח השלימו את ההקפות שלהם והנפש שלי לא בכיוון. היא מתעייפת אחרי פגישה אחת ביום לכל היותר, נסיעה בכביש מתישה, יותר מכמה שעות בודדות מחוץ לבית תחושת החנק עולה על גדותיה, שיחות עם אנשים מטביעות אותי ויכולת ההקשבה שלי הפכה מאוד מאוד מוגבלת אל מול נקודת המוצא.

ככה אני מסתובבת בעולם – אריזה חיצונית רגילה לגמרי ופירורים מבפנים. רוב היום מעמידה פנים כי למי יש כוח בכלל להסביר עד כמה אינני באף מקום אחר ומותשת קיצונית.

את רוצה לדעת מה זו העמדת הפנים הזו? יושבת בפגישה, הולכת ברחוב, פוגשת אנשים, רוב הזמן מתבוננת, חוצץ ביני לבין העולם בו אני חושבת עלייך, מדברות מדברות מדברות מדברות את ואני, שואלת אותך לדעתך, נופלת לבור, געגוע געגוע געגוע ועצב ששוטף אותי כי ים העצב אין לו סוף ואז אני צובתת את עצמי ואומרת אדוה תתעוררי, את כאן, לא שם. תתרכזי רגע במה שקורה עכשיו, בכאן ועכשיו בכאן ועכשיו. מצליחה לפרקים, מתעניינת, מתחברת, מרגישה את הכאן ועכשיו וחוזרת לעולם שלי, בעוד העולם ממשיך את עצמו.

השבוע חשבתי שיהיה נכון לעשות ניסוי ולהגביר מעט קצב. למלא את הימים בדברים מיטיבים, כאלו שאני מתחברת אליהם, כאלו שאולי יטעינו אותי. הניסוי נכשל. בכל יום שהיה מרופד במפגשים הייתי חוזרת הביתה, זוחלת לקומה 2 ומסדירה נשימה שעתיים-שלוש בניסיון לפזר את לבנת הבטון שיושבת על החזה לשאר חלקי הגוף. לעשות נשימות במעגלים חוזרים ונשנים רק כדי לפזר את המועקה.

פה את נכנסת לתמונה ילדונת ואני ממש חייבת שתושיטי יד ותעזרי לי להבין...אני ממש שואלת את עצמי האם זה לופ שמזין את עצמו או שמא ככה זה. האם התשישות הזו מחייבת מנוחה מוחלטת או שאימון יכול לסייע לנפש? כי שתינו יודעות שאימון עוזר לגוף, אבל לנפש? האם אימון יעזור פה, להעלות קצב בהדרגה או שמא זו לא הדרך ורק מנוחה תביא התנעה?

ממיש, רק שתדעי, שפעם לא היית כזאת חופרת, פעם פשוט היית עושה ודי, בלי כל המחשבות האלו כל היום. אני אגיד לך מה אימושי, ממרחק הזמן אני יותר ויותר מבינה שההעלמות שלי היא באמת פיגוע רב זירתי שפצע אתכם, פצע מר וכואב. יש בי יותר ויותר סבלנות לראות אותך ככה בכאב שלך, לאפשר לך את הקצב לו את זקוקה. גם אם ייקח לך 5, 10, 15 שנה. בהתחלה הייתי אחוזת תזזית לראות אותך מייצרת לכם מסלול ודרך, עכשיו אני מבינה שאת במדבר ענק בלי שביל. עומדת במרכזו ומתבוננת, מנסה כל מיני כדי להקל עלייך אבל לגמרי במדבר. לקח לי זמן ממיש, אבל אני מתחילה להבין את זה. אני מבטיחה לך שאני אלווה אותך מכאן ולעולם לא אעזוב אותך.

אני רק רוצה להגיד לך, שיש המון דברים שגורמים לי לחייך ולראות את התנועה הזו שאתם עושים ומתרחשים המון דברים...אולי כדי שתכתבי לי עליהם? כי באמת ממיש אני לפעמים רואה דברים ושואלת את עצמי מה זה מה שהיא עושה שם. אולי במקום לזעוק את הגעגוע הזה פשוט תספרי על המתרחש?

נקודה למחשבה ילדונת. מבטיחה שאחשוב על הנקודה הזו שאת מציעה, מבטיחה.

תדעי לך ממיש, שראיתי כשהילדים התחילו לעשות מעשים טובים באמצעות הקלפים, ראיתי את החברים של יובי לוקחים קלפים יחד וזה היה מחזה מתוק להפליא, ראיתי אותך בהרצאות ובמפגשים עם קהלים וראיתי את המאמצים הגדולים שלך בהעברת התדר לבנות החטופות.

אני יודעת שכל יום את מבקשת את שובן חזרה, אני מפה ואת משם, שתינו יחד מחוברות לנצח מעבירות להן כוחות ואהבה מתוך זעקה גדולה שלעולם לא נשכח אותן, שאנחנו רק מחכים לרגע שכולם ישובו הביתה לחיק המשפחות שלהן, שנפשן חזקה מספיק כדי לעבור את זה ולשוב הביתה, ואני יודעת ממיש שאת מבקשת שכולם יגבירו את התדר של החיבור הזה כדי שהן ירגישו את זה וידעו כמה מאמצים כבירים המשפחות שלהן עושות כדי שיחזירו. אני גם יודעת שלא באמת מבינים מה את אומרת כשאת אומרת תגבירו את התדר....אבל זה כמו שלא הצלחת להבין מעולם מה זו תקשורת לוויינים או איך עובד ה- WIFI או איך נראה גל או תדר שאינו נראה לעין, ככה את מסבירה לאחרים שצריך להגביר את התדר, שהקו יהיה פתוח, שהתקשורת תעבור אליהן חלק.

ואני יודעת שאת חושבת שצריך מנהיג.ה אחד, אחד בלבד במדינה הלא שפויה בעולם מטורלל שירצה בזה מספיק, שזה ישרת לו איזה אינטרס כדי שהסאגה הזו תגמר וכולם יחזרו הביתה. 418 יום שעוד לא נמצא איש אחד, רק אחד שיטפל במשימה. עולם שלם ועוד לא נמצא האיש או האישה שיחזיר אותם הביתה או כמו שכתבת בפתקים שלך "הכל אפשרי אם זה חשוב מספיק".

נ.ב. ראיתי שכשרוצים יכולים, בלבנון עשו הסכם ביממה. עד שיקום האדם הזה שיחליט, אנחנו נגביר את התדר.

תגידי נועמצוק, זה אמיתי שהנשמה ממשיכה ורק הגוף נטמן באדמה או שאני מדמיינת? איפה עובר הגבול בין מציאות לדימיון? השיחות בינינו מדומיינות או מציאותיות?

זה אימוש למתקדמים, סבלנות רבה נדרשת כאן. נדבר על זה אחרי שהחטופים יחזרו.

לפוסט בפייסבוק