תשמעי שניה, שומעת ילדה שלי?

תשמעי שניה, שומעת ילדה שלי?

יש איזה עניין עם אזכרות השנה. זה עלה חזק מאוד אתמול בקבוצה כש-ת' שאלה אם גם אצלנו הגוף מתחיל לשקוע, לרעוד, להקיא ולשרוף עוד מעל העוד. חחחחח, ברור, מה נראה לך, את מיוחדת? אמרנו כולנו בקול גדול. חשבת שהמצאת את זה?

זו קבוצה מאוד מאוד מאוד נדיבה (תודה נועמצוק שחיברת אותנו דווקא אליהם), כל אחד נדיב שם במחשבותיו הכמוסות ומגיש אותן באהבה. לא יודעת איך קרה, אבל כך קרה. נדיבות, אמון וחוסר שיפוטיות מביאים את החברים בה להניח על השולחן מאכלים קשים לעיכול. מסתבר שלכל אחד המאכלים יצאו לא משהו והם לא טעימים. אבל מביאים נופך אחר – יש בהם קבלה והבנה והזדהות ומילים חכמות ועצות. הרבה הרבה עצות, תבונה, חכמה ונקודות מבט. והחיים הם בהתחלה ובסוף, נקודות מבט.

מי בכלל יכול לשאת את האזכרות האלו, את ההמון, את הגודל – שאלתי? אף אחד ענינו בקול גדול ומובהק. מי צריך את זה בכלל? זה לא עבורנו ענה א', זה עבור העם – אני כאן בתפקיד; אני מבין שזה חשוב לאנשים, הם רוצים להגיע, להיות חלק, להיות שייכים, לתת כתף ואני רק התפאורה לכך. מנתק את עצמי עבורם. ואם לא היית עושה, איך היית מרגיש? התעקשתי איתו; מורכב ענה. אבל לפני רגע אמרת שזה סיוט עבורך. נכון, אבל אם לא היו מזכירים אותו אז הייתי קובר את עצמי. חייבים להזכיר. עבורו, עבורנו. בעצם במחשבה נוספת, אני רוצה שהמדינה תעמוד דום ביום הזה. שהעולם יעמוד מלכת. כלומר, לא המדינה, אבל כל מי שמגיע לכבד. יעמוד דום ויישא איתנו את כאב ההקרבה. מה זאת אומרת, הילד שלי הקריב את עצמו בקרב גבורה כמגן אנושי ששאר האזרחים יוכלו להמשיך את חייהם, זה המינימום שאנשים יכולים לעשות למעננו, ולכבודו. הבנתי. קיצר, סלט מטבוחה. כן, מסובך הוא ענה. בעצם, כשאנחנו מדברים על זה המשיך, נדמה לי שאני יותר נוטה לכן, אזכרה פתוחה חשובה לי יותר מאשר קטן ואינטימי. ומה ה- setting, שאלתי? לי יש כלל ענה מ' – אצלי יש שני סוגי דוברים – מי שהיו חברים קרובים שלו שהכירו אותו לעומק ומי שנותן מעצמו למען המדינה, לרוב יהיו אלו לוחמים ומפקדים. לא מערבב רבנים/ראשי ערים/פוליטקאיים ועוד. רק אלו יכבדו את הבן שלי. אני אתן את הזוית שלי אמרה ס', אצלינו האזכרה צריכה לשקף את מי שהוא היה. בפורמט שהוא כנראה היה נוטה לעשות זאת אילו היה כאן איתנו. הבן שלנו היה אדם מאוד פרטי, לא חשוף, צנוע, לא אוהב קהל וברוחו ניפגש. ואני בכלל לא יודעת ענתה ש'. הלכתי לאיבוד במערכת העיכול. פעם היא אומרת לי כך ופעם היא אומרת לי אחרת, הבטן.

בואו נדבר על הצורך שלנו לדבר ולהזכיר אותם ביקשתי. הסוגיה הזו לא פתורה אצלי בכלל. הרי בחייהם מי בכלל דיבר על הילדים שלנו. להיפך, פחות. היינו גאים בהם ואהבנו אותם כל כך עמוק שאף אחד לא הכיר ולא ידע, אפילו הצנענו זאת כערך. אז למה עכשיו זה ככה חפרתי? זה מה שנשאר ענתה לי. אנחנו צריכים את הזיכרון שלהם, כל הזמן, עלי ידי המון אנשים, כדי להמשיך לחיות. אגב, אצל ילדים זה הפוך - הם צריכים לשכוח בשלב הגדילה שלהם כדי להמשיך לחיות. בהמשך יעסקו בזיכרון. אבל אני זוכרת אותה כל יום כל היום, למה צריך את הסביבה עבור זה? נדמה שאנחנו חייבים שהסביבה תישא אתנו את הטרגדיה.

בואי אני אספר לך סיפור שיתף מ', הוזמנו לחתונה של החבר הכי טוב של הבן שלי. בכניסה הם כבדו אותנו והניחו פלקט ענק עם התמונה שלו והוזמנתי לברך. לא ידעתי איך אעשה זאת, אבל ידעתי שלא אוותר. רגע לפני שעליתי לחופה, קלטתי זוג הורים שכולים נוספים. בוא עלה איתי ביקשתי מהאבא, עמוד לצידי, תתן לי כוח. ברכנו ובכינו, בכינו וברכנו. כך גם כל הקהל. זו היתה הדרך היחידה להרגיש את הבן שלי יחד איתנו בחתונה של החבר הכי טוב שלו. גם כל הקהל היה איתנו. בדרך החוצה אם הכלה סיפרה שהצלתי לה את החתונה ואיך הם לא חשבו להזמין גם את ההורים הנוספים לברך ולשים תמונה של הבן המת שלהם. זה המעט שיכולנו לעשות למענם. המעט. ואם הם לא היו מתייחסים למות הבן? הקשתי (אני תמיד מקשה עם השאלות שלי) – אז הייתי מת מבפנים עוד על העוד, והולך.

אז להזכיר אני אומרת?.

להזכיר בקול גדול. ענה.

אף אחת מהתשובות לא הניחה את דעתי עדיין מנסה להבין את הסוגיה, בינתיים – הלכתי למקורות עד שאצליח להבין:

"כי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה".

ספר ירמיהו • פרק ל"א • פסוק י"ט

הדעת נותנת כי הזיכרון הנמשך, הנשמר בקפידה, הוא מיסודות קיומו של העם בגלגוליו, בארצו ובגלות, בתלאות ההיסטוריה.

יש לנו כל כך הרבה מה לזכור בארץ הזו שלנו. תחילה את החטופים שאפשר עוד להציל ואת כל החיילות והחיילים שחרפו נפשם כמגן אנושי בקרבות שעוד ייקח לנו שנים להבין, את הזקנים והילדים ואת כל מי שבוקר בהיר אחד, בו השמיים היו תכולים, נפתח לפניו בולען הגהנום.

תודה על המילים הטובות שאתם מניחים על ליבי, על הכוונות. עוברת לאט לאט על המילים והכתובים, מחבקת, חושבת, לומדת, מנסה לייצר תנועה בעזרת מילים.

לפוסט בפייסבוק